בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלכסנדר יעקובסון | אין בית פוליטי

תגובות

מכתב לחבר שהציע לי להצטרף להתארגנות שמאל חדשה:

אני בטוח שהמצע יהיה בסדר גמור, עם תנאי השלום שאני תומך בהם - שתי מדינות לשני עמים, הקו הירוק בחילופי שטחים, חלוקת ירושלים לפי קווים לאומיים. הבעיה בכלל לא שם. הבעיה היא, שהשמאל הישראלי מסרב, במרבית התבטאויותיו הפומביות, להתייחס ברצינות לשאלה, אם סיום הכיבוש הוא המטרה היחידה והסופית של הצד הפלסטיני. השיח המקובל בימין מניח, שהכיבוש איננו בעיה; השיח המקובל בשמאל - ולא רק הקיצוני - יוצר את הרושם, כאילו זה מובן מאליו שהכיבוש הוא הבעיה היחידה.

זה כמובן לא כתוב בשום מצע, ולו היינו מנהלים דיון משפטי, היה אפשר להוכיח בקלות, שמדי פעם נאמרים גם דברים אחרים, ואפילו הפוכים. אבל זה איננו דיון משפטי. מדובר בשיח פוליטי. הצטרפות לתנועה פוליטית היא הצטרפות לשיח, לא למצע. השאלה היא, מהי הנימה הדומיננטית בשיח. זה לא עניין של אופטימיות מול פסימיות. יכולות להיות הערכות שונות ביחס לסיכויי ההסדר (מלא או חלקי). העניין הוא, שבמרבית המקרים השאלה בכלל אינה עולה. הכלל הוא, שאיש שמאל מדבר כאילו מובן מאליו הוא שהנושא היחיד הוא הכיבוש. מי שמאמין בזה - יבושם לו. מבחינתי, לתת יד לשיח כזה פירושו לתת יד לשקר.

העובדה, שהרבה פעמים אפשר לשמוע מאנשי שמאל זמירות אחרות לגמרי בשיחה אישית, רק מקוממת אותי עוד יותר. נואשתי מהסיכוי לשנות את זה. אלה הכללים הנהוגים במועדון הזה. כך אנשים רוצים לדבר. זה מוכיח, שהם נאורים ומתקדמים. אני לא מתכוון לבוא למסיבה רק כדי לקלקל אותה. המסיבה הזאת איננה בשבילי.

קרא את המאמר של מירון רפופורט ב"הארץ" ("כיכר תחריר תשחרר גם אותנו", 17.2). בכלל לא מאמר קיצוני או אנטי-ציוני. קרא אותו ותגיד לי, אם יש בטקסט הזה רמז כלשהו לכך שאולי - רק אולי - הבעיה בינינו לבין הפלסטינים אינה רק בעיה של עם כובש ועם נכבש בגדה המערבית. אולי הפלת הכיבוש על ידי מצעד של מיליון פלסטינים, שהכותב מייחל לה, איננה בהכרח סיום הסכסוך, אלא פתח לאינתיפאדת השיבה, כפי שקדאפי יעץ לפלסטינים לפני כמה ימים? הקורא יכול לחשוב, שהמאמר מופנה לתושבי פראג העומדים מול הטנקים הסובייטיים ב-1968. כאילו מצב ישראל במזרח התיכון היה דומה למעמד של הרוסים בצ'כוסלובקיה.

ואני ממש לא מוכן להתנחם בכך, שייתכן מאוד שבשיחה אישית עם רפופורט היה מתברר, שלמעשה הוא רואה את הדברים בצורה פשטנית פחות.

אני לא שם. גם את הציבור הישראלי אין שום סיכוי להביא ל"שם". השיח הזה הוא נכס לימין. אנשים מתפתים להגיד: אלה, בימין, עם כל השטויות שלהם, יודעים לפחות, באופן בסיסי, איפה אנחנו חיים. והרי גם ראשי הימין מדברים על חלוקת הארץ ושתי מדינות - למה לא לתת להם סיכוי? השיח הזה הוא מתנה לימין, מתנה שממש לא מגיעה לו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו