בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבי בראל | רשמים של יציבות

תגובות

אנקרה

באמצע השממה המדינית, כאשר מאות לובים נקברים, המהפכה המצרית אינה יודעת היכן הפנייה הבאה, תוניסיה נשכחה מלב, ותימן היא עניין לעמודים פנימיים, בולט אי אחד של יציבות - טורקיה. נכון שמנקודת מבטה של ישראל מדובר בשרטון בים סוער, אבל כאשר מכון מחקר טורקי, שמנהליו מקורבים מאוד לראש הממשלה הטורקי, מקיים כנס עם ישראלים כדי לבחון את עתיד היחסים בין המדינות, חיוני בכל זאת לבדוק אם הטרשים עשויים להצמיח עשב.

אמנם, לרגעים נדמה היה שמדובר בישיבת אבל על יחסי אהבה נפלאים שהיו ואינם, נמצא גם מי שהרחיק עדותו ונזכר באימפריה העותומאנית וביחסיה המצוינים עם היהודים. אבל לאט לאט התברר שהברוגז והנתק מתקבלים כבר כמצב נורמלי ולא מרגש במיוחד. כי בעוד ישראל תקועה עדיין בתפישה שטורקיה זקוקה לישראל יותר משישראל לטורקיה, וכשמשחקי היוקרה מחליפים מדיניות ובקרת נזקים, טורקיה כבר נמצאת במקום אחר, טוב בהרבה.

טורקיה החליפה את מערך האויבים שלה. אם בשנות ה-90 היו אלה סוריה, איראן, ובעל כורחה גם עיראק, היום טורקיה היא כמעט בעלת בית בעבר המזרחי של המזרח התיכון, חוליה מרכזית בציר איראן-עיראק-סוריה, מדינה חיונית למימוש האסטרטגיה של ארה"ב הנהנית מנגישות בלתי מוגבלת אל מדינות ערביות שעד לפני שלוש שנים ראו בה מדינה חשודה בשל קשריה עם ישראל.

"לישראל ולטורקיה אין עוד אויבים משותפים, ולכן הולך ונעלם האינטרס האסטרטגי המשותף", קובעת בישירות חסרת רחמים פרופ' מליהה אלטונאישיק מהאוניברסיטה הטכנולוגית באנקרה. בלי אויבים משותפים, וללא מפת אינטרסים עדכנית, השאלה שיותר ויותר טורקים שואלים את עצמם היא מה באמת תורמת הידידות עם ישראל.

"טורקיה איננה חייבת עוד דבר לישראל", פוסק ד"ר סאדת לצ'ינאר, מנהל מכון למחקרים אסטרטגיים שמקורב מאוד לרג'פ טייפ ארדואן; "ישראל היא מדינה מבודדת באזור, וככל שהיא מבודדת יותר היא מסוכנת יותר. היא עלולה לגרור את האזור כולו למלחמה, אם למשל תתקוף בעצמה את איראן", מעריך קאדרי גורסל, פרשן העיתון "מיליית" שדווקא מתנגד למדיניות ארדואן.

פחות בוטה, אם כי לא פחות תקיף, הוא הדיפלומט אוזדם סאנברק, נציגה של טורקיה בוועדת האו"ם לבדיקת אירועי המשט ובוועדה הישראלית-טורקית שניסתה להגיע לפתרון מוסכם בשאלת הפיצויים וההתנצלות שטורקיה דורשת מישראל. "הוועדה", הוא מעיד, "כבר הגיעה להסכמה ואפילו ראש ממשלת ישראל אימץ את הפתרון", אבל אביגדור ליברמן דחה מכל וכל את האפשרות שישראל תתנצל. החשש האמיתי של סאנברק, אחד התומכים הנחושים בשיקום יחסי שתי המדינות, שמצב הנוכחי יתקבע כמצב נורמלי, ואז כבר יהיה זה בלתי אפשרי לשנותו.

השאלה הדוחקת עכשיו איננה איך ינסח מזכיר האו"ם את דו"ח ועדת החקירה של פרשת המשט, או האם ישראל תצא ממנו טוב יותר או פחות. ישראל ממילא כבר יצאה מרוסקת מכל העניין. הקורבנות הטורקיים גרמו לכך שהסגר על עזה הוסר ברובו, ישראל נהפכה למדינה שקופה בעולם במקרה הטוב, ובמקרה הרע למדינה בלתי צפויה, וייתכן שבקרוב גם עזה לא תזדקק עוד לטובות מישראל, אם תחליט המועצה הצבאית שמנהלת את מצרים לפתוח את מעבר רפיח.

השאלה החשובה יותר היא עם איזה מזרח תיכון ישראל תיאלץ להתמודד, כאשר הידיד היחיד שיישאר לה יהיה מחמוד עבאס. איש נחמד אמנם, שדיבורו רך, אבל גם אמתחתו שלו כבר מלאה בתמיכה בינלאומית, ותלותו בישראל הולכת וקטנה. טורקיה עדיין לא נמוגה. עוד אפשר לאחוז בכנף בגדה ולהציע חברות מחודשת. זה יחייב אמנם התנצלות ותשלום פיצויים, זה יחייב להודות בטעות ובאיוולת, אבל לפחות נישאר עם שותף אסטרטגי. האפשרות האחרת היא נישאר עם היוקרה שלא שווה הרבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו