בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | האחים היהודים

תגובות

השנה היתה 1945. אבי, סרג'נט ג'וזף וייס, היה בשלבי סיומו של אשפוז ארוך מאוד בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים, עקב פציעה קשה בקרב שניהל גדודו בצבא הבריטי. כבר ידוע היה שמרבית משפחתו החרדית העצומה בצ'כוסלובקיה ובהונגריה נספתה בשואה, אבל הוא זכר שבירושלים, בבתי אונגרין שבמאה שערים, אמורים להיות לו קרובים.

בשבת שמשית הוא נטל אופניים ורכב לביקור בשכונה, ידו עדיין חבושה כולה. צעירים בשכונה רגמו אותו באבנים, קרובי המשפחה נזפו בו על כך שאיננו חובש כיפה ואבא שלי, בוגר ישיבה שהתפקר, היה לציוני, עלה ארצה ורצה להילחם בהיטלר, טיפח בלבו תיעוב עז עד יום מותו כלפי ירושלים, שנדמתה בעיניו כמעוז של "שונאי ישראל אדוקים פנאטים ופרזיטים", או "ספארי". הוא בחר לעבור ולגור בחיפה, עיר שהיתה אז חופשית, רבת לאומים, ובמשך שנים, עד עצם היום הזה, שומרת בלב רבים על דימוי של העיר הכי שפויה וחילונית בישראל, משום שיש בה אפילו אוטובוסים בשבת.

כבר תקופה די ארוכה כותבים לי קוראים שהשכונה שבה גדלתי, נוה שאנן, שהיתה בעלת צביון פועלי-מעמד בינוני ברור, הולכת ומתחרדת. בנווה שאנן של ילדותי היה רק בית ספר דתי אחד ולמדו בו ביחד, באותן כיתות, בנים ובנות. כיום, בית הספר התיכון שבו למד אחי הפך לישיבה. הבניין שבו התגוררה משפחתי כבר חרדי ברובו. בפעם האחרונה שביקרתי באזור התברר לי שכל הרחוב שגרנו בו, שנקרא פעם "שיכון עובדי העירייה", התחרד.

הכל עניין של דמוגרפיה, ובכך אין את מי להאשים, אבל משהו מהותי השתנה ביחסים בין חרדים לחילונים בשנים האחרונות בארץ כולה. מילא ירושלים, עליה כבר ויתרנו מזמן. ויתרנו גם על בית שמש, כלפי בני ברק אף פעם לא טיפחנו ציפיות. אבל מרוב שאנחנו מתרכזים בירושלים ובעיירות הדרום, שכחנו את שאר הארץ.

פעם כשלחובשי כיפה שנהגו לשלב תורה עם עבודה קראו סתם "דתיים" מבלי להתייחס לטקסטיל שממנו עשוי כיסוי הראש שלהם, ורק לקיצוניים כמו בירושלים קראו "אדוקים" או "שונאי ישראל", יכולנו, גם בחיפה, להשיב במבטים דומים לילדים האדוקים דוברי היידיש וארוכי הפיאות, שהיו מתבוננים בנו בעניין אנתרופולוגי מעבר לגדר של ישיבת ויז'ניץ בהולכנו יחפים מנוה שאנן, דרך רחוב גאולה שבקצהו שכנה הישיבה, לבריכת "הפועל".

אנחנו היינו הספארי שלהם, והם היו גן החיות שלנו. לחילונים, אגב, קראו אז "חופשיים". אבל לאן נעלם החופש הזה עכשיו, אפילו בחיפה? האוטובוסים עדיין נוסעים בשבת וחופי הרחצה מלאים, אבל מה שהתחיל בישיבה אחת קטנה, באזור שהיה פעם חילוני לגמרי, כבר מזמן זלג אל האזור כולו. משתי שכונות גדולות שבטבורן אי חרדי זעיר, הפכו חלקים מהדר ונוה שאנן לשוליים חילוניים של מה שהופך לדבוקה חרדית אחת גדולה.

כידוע, ערבים ויהודים עדיין מסתדרים היטב בחיפה. אבל אם החרדים משתלטים על חיפה, אולי נשקפת סכנה גם ליחסים הטובים בין יהודים לערבים. במקום לחשוש מהאחים המוסלמים במדינות ערב, כדאי שנתחיל לפחד מהאחים היהודים שעומדים להשתלט עלינו, ונתחיל להתנהג בהתאם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו