בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצחק לאור | תרבות בלאו-הכי

תגובות

מעין-ועדה הכשירה השבוע גם את טבח החפים מיולי 2002 בבית הדירות בעזה, שם התגורר הטרוריסט סלאח שחאדה. האירוע סוכם בהתאם לעמדה הרשמית, כולל כמובן שימוש בדוק בדיון מוסרי, אבל לשון הוועדה על פצצת הטונה, שהרגה שכנים, ילדים ואמהות, ניסחה את המובן מאליו: "הפגיעה המונעת בשחאדה התחייבה מהתגברות והסלמת פעילות ארגוני הטרור מאז שנת 2000 באופן שהמצב שנוצר היה מצב של מלחמה ממש, שהוגדר כ'עימות מזוין'".

כבר מזמן השתלטה על הביטחון הלאומי תרבות הנקם. המועמד לתפקיד היועץ לביטחון לאומי יעקב עמידרור הוא סולן בתזמורת כלי הנשיפה. מושגי "כדור בראש" שלו הם חלק מתרבות "כוח ההרתעה נשחק", אם אין נוקמים על פיגוע. את חיינו מנהלים אנשים שאינם חסים גם עלינו.

מה היה קורה, נניח, אלמלא התנקשו בחיי יחיא עיאש בבית להיה בינואר 1996, אחרי שחדל מפעילותו וזכינו להפוגה בשרשרת הגמול וההרג, שרשרת שהחלה עם טבח ברוך גולדשטיין? המוני ההרוגים בעקבות הנקמה על ההתנקשות אינם נזקפים לחובת המחסלים, ולא לחובת מי שנתנו להם אישור. הטיעון המקובל הוא: היו הורגים בנו בלאו-הכי.

שש שנים אחר כך, בינואר 2002, באה ההתנקשות בחיי ראאד כרמי בטול כרם. גם כאן באה ההתנקשות אחרי הפוגה בגל הפיגועים שהחל מעט אחרי תחילת האינתיפאדה. כמו אחרי ההתנקשות בעיאש, החרידה אותנו גם אז סדרה של מעשי נקם ברבריים, ששינו את חיינו מן הקצה אל הקצה. גם מתרצי ההתנקשות בכרמי מפטירים: הפיגועים הבאים "היו כבר בקנה". בלאו-הכי, אומרים החיים על המתים.

שתי ההתנקשויות התפרסמו בעבר כדוגמה לאדישות ביחס להרג הצפוי לנו. השבוע התבשרנו, כי האיש שלזכותו הן נזקפות הוא המועמד המוביל להיות ראש השב"כ הבא.

הנה המקום שלתוכו אנחנו מידרדרים: יצחק רבין לא הצליח לומר לכרמי גילון: למה לנו להרוג את עיאש? שמעון פרס בוודאי לא הצליח משום שלגביו, איפוק ופקפוק היו תמיד רק נושאי פטפוט בדיעבד. נשארנו לבד עם השב"כ מול ראש ממשלה קיצוני וחלש, בנימין נתניהו. לא במקרה.

עליית הימין הקיצוני תלויה בשקיעה לעולם מיתולוגי שבו אין כרונולוגיה. איש כבר אינו שואל על הגיון המעשים. איש אינו מטיל ספק במניעי המבצעים (אולי ביקש השב"כ יוקרה שאבדה לו לפני ההתנקשויות?). החזון של האלוף במיל' יעקב עמידרור אינו מסתכם בכדור אחד בראש אחד. האדישות לחיים אינה עוצרת למראה המוות הפלסטיני.

שקט מסביבנו, אולי גם הודות למדיניות ההרג החסרת רסן. אבל השקט הרי לא יימשך, וכשיופר - שוב נדע סדרות-חינוך הדדיות של נקם. התקשורת תייחס את מחיר הדמים ל"הסלמה" - לא שואלים שאלות בזמן מלחמה - וההסלמה תהיה לסיבה, שתכסה על המסובב. הגיון חיינו הממשי הוא בהעמקת הקולוניזציה, טרור, נקמה, מלחמה, ומנהיג קיצוני מקודמו, המעמיק את הקולוניזציה, מגיב על הטרור וכו'.

כך ליבלב נתניהו אחרי מלחמת לבנון השנייה. כך בנו "עופרת יצוקה" והפגיעה הקשה באזרחים את אביגדור ליברמן, אשר "אומר את מה שאנחנו חושבים", ואנחנו הרי חושבים מה שהצבא עושה, וזה עושה את מה שהנהגתנו מאשרת, ומעגל הדמים שוב נמשך, עד המנהיג הבא המציע שלום של אדונים ומעמיק את הקולוניזציה וכו'.

לב העם יוצא כרגע אל הלובים. ברדיו מתארים את הגוויות, הטלוויזיה משדרת מראות. כמה זוכרים איך נראו הילדים המתים ואמהותיהם המתות בבית המשותף בעזה? כמה מניצולי הבית יתגייסו לפעולות נקם משלהם? ההדחקה היא מפלטו של הישראלי מפשעים הנעשים בשמו. הכל טובע במיתוס: אנחנו מתגוננים. הם תוקפנים. יהרגו בנו, בלאו-הכי. כדור בראש למהססים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו