בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי | להקת השגרירים של ישראל

תגובות

זה היה מזמן: רציתי להתקבל לקורס הצוערים של משרד החוץ. ישראל היתה שונה, דעותי עליה היו שונות וכל שגריר היה עדיין אמבסדור. הרבה שמפניה זרמה מאז בקוקטיילים, ולמזלי לא התקבלתי; אין שום סיכוי, כמובן, שהייתי יכול להסביר כיום את מהלכי מדינתי. באיחור מה, גם השגריר אילן ברוך לא יכול עוד, ולכן הוא כתב בשבוע שעבר את מכתב הפרישה המהדהד שלו: את המסמך המרשים הזה חייבים ללמד בקורס הצוערים הבא.

חד עין, בעינו האחת - הוא נפצע במלחמת ההתשה - ראה השגריר ברוך את מה שמרבית עמיתיו מעדיפים שלא לראות: את "הדינמיקה המדינית הממארת" של ישראל, כלשונו, ואת "הטלטלה המפרקת", שבעקבותיהן אזר אומץ להסיק את מסקנתו האישית. על כך הוא ראוי להוקרה.

פרישתו של ברוך ושתיקתם הפחדנית של עמיתיו רק הבליטו עוד יותר את עליבותה ורפיסותה של להקת השגרירים של ישראל. הקורפוס הדיפלומטי שלנו הוא כיום בעיקרו צבא תועמלנים, חסר עמוד שדרה מצפוני או ערכי. יש ביניהם בוודאי כאלה שמזדהים עם כל מהלכי הממשלה הנוכחית, אולי אפילו עם התנהלותו השערורייתית של שר החוץ שלה. אבל האמת כנראה עגומה יותר: חלק גדול מהם מתנגדים להתנהגותה של המדינה שאותה הם מייצגים. הם לא יותר מבובות בחלון ראווה מכוער, זמרים במקהלת הליווי של אביגדור ליברמן.

הם יודעים, אולי טוב יותר מכל ישראלי אחר, מה חושבים כיום בעולם על ישראל ובעיקר למה; הם יודעים שתחת ניהולו של ליברמן נהפך משרדם ממשרד החוץ למשרד הזעם על כל העולם; הם יודעים שעוד לא קם השגריר שמסוגל להסביר את הברוטליות של "עופרת יצוקה" ואת הרג השווא על המרמרה; הם יודעים שאין מדינה בעולם שמקבלת את הכיבוש, ההתנחלויות וסממני האפרטהייד של ישראל; הם יודעים שלא קם התועמלן שיכול לשכנע שפניה של ישראל לשלום צודק; הם יודעים שבחוץ יש עולם חדש, שלא יקבל עוד רודנויות דוגמת הכיבוש הישראלי. הם יודעים את כל זאת - והם שותקים. טייסים סרבנים כבר היו לנו, חיילים סרבנים גם - ועד שקם הפטריוט ברוך, לא היה לנו דיפלומט סרבן אחד. רק בלוב.

נכון שבעידן החדש תפקיד השגריר התרוקן ממרבית תכניו. הקשר בין מעמדו הנפוח מחשיבות עצמית לבין תפקידו האמיתי התרופף. נותרו (כמעט) רק השררה, השרד, מכוניות היוקרה ומעונות הפאר, שריד לימי האימפריות הגדולות והמרחקים העצומים בין הארצות. מרבית השגרירים הם כיום לא יותר מפרקליטי הסברה.

אבל בניגוד לפרקליטים שמייצגים עבריינים, כורח בל יגונה, השגרירים חייבים במידה רבה של הזדהות עם שולחיהם. מותר להניח שזו נעדרת אצל רבים מהם - והם שותקים. רבים מהם רוצים לשרת את ארצם במסירות ובנאמנות, ולכן הם מנסים למכור, למרות הכל, "ישראל יפה". התוצאה יכולה להיות פתטית. באתר של אחת הקונסוליות הישראליות בארצות הברית ראיתי בסוף השבוע ראיון עם הישראלי שיצר את הקליפ "זנגה זנגה" על מועמר קדאפי, ומתכון ישראלי מנצח לחצילים. יופי, אמבסדורים. בכך אתם מצדיקים את הכינוי שהדביק לכם דוד בן-גוריון: "קוקטייל-שמוקטייל בויס".

נכון, לא קל להיות כיום שגריר ישראל - לא בגלל ההוקעה, אלא בגלל המדיניות. וכי מה יגיד השגריר על "מאמצי השלום" של מדינתו, כששר החוץ שלו אומר באו"ם שאין להם כל סיכוי? ומה יגיד הדיפלומט על הדמוקרטיה של מדינתו, בזמן שהפלסטינים חיים ללא כל זכויות? לא קל גם לשפוט אחרים ולתבוע מהם לוותר על קריירה ותהילת רגע. אבל כלום מוגזם לצפות מהם להשמיע יותר את קולם? להפגין יותר אומץ? מעט יותר יושר? התבוננו בעמיתכם, ברוך הוא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו