בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההבדל בין הפלסטינים לבאסקים

הזירה

תגובות

קל לבטל את מאמרו של ישראל הראל ("מי פוחד מחוק השקיפות", 24.2), שבו הוא מאשים את ארגוני זכויות האדם, כי "מכרו את נשמותיהם למען קידום אינטרסים של ממשלות זרות", כהשתלחות אבסורדית. הראל טוען שהארגונים הכי שקופים בחברה האזרחית הישראלית חוששים משקיפות, כי זו עלולה לחשוף את מה שמעולם לא ניסו להסתיר - שחלק גדול מהמימון שלהם מגיע מקרנות ציבוריות אירופיות.

אבל מאחורי השפה הפרנואידית והמתלהמת, שמשקפת את הלך הרוח השולט בכנסת ובממשלה, מסתתרת שאלה שמטרידה גם אנשים הגונים וראויה לדיון רציני: האם פעילות ציבורית, הממומנת בחלקה על ידי ממשלות זרות, מערערת על ריבונות המדינה ופוגעת בדמוקרטיה?

בכל מדינה קיימת רגישות להתערבות של מדינות אחרות בענייניה הפנימיים. רגישות זו קיבלה ביטוי נורמטיבי ביחסים בינלאומיים בעקרון אי-ההתערבות, שלפיו התערבות של מדינה אחת בפוליטיקה של מדינה אחרת מהווה פגיעה בריבונות של האחרונה. כלקח מעליית הפשיזם באירופה ואירועי מלחמת העולם השנייה עודכנו כללי ההתערבות כך שפגיעה באוכלוסיות חלשות כגון מיעוטים, מתנגדי שלטון ואזרחים תחת כיבוש צבאי, לא תזכה עוד בחסינות כ"עניין פנימי" אלא תצדיק, ואף תאלץ, התערבות בינלאומית.

התערבות בצורת לחץ צבאי וכלכלי לעתים רחוקות משפרת את המצב, ולכן מחפשות מדינות אמצעי התערבות "רכים" יותר, שכוללים גם תמיכה בגורמים מקומיים, הפועלים להגנה על אוכלוסיות פגיעות. ההבנה הבינלאומית, שעליה חתומה גם ישראל, היא ששמירה על זכויות אדם היא אינטרס משותף של כלל האנושות. יש מקום לביקורת על האופן שבו לפעמים מיושמת ההבנה הזאת, אבל קשה, בעיקר כשמדובר ביהודי, להתרפק על קדושת אי-ההתערבות.

הטענה שהסכסוך הישראלי-הפלסטיני הוא עניין פנימי ישראלי היא שורש הטעות, או שמא ההטעיה, של הראל. הוא אף מרחיק לכת ומשווה את המצב כאן למאבקיהם של הסקוטים והבאסקים לעצמאות באירופה, וטוען, בצדק, שבריטניה וספרד היו מתרעמות אם מדינה זרה היתה פועלת בקרבן לקידום מאבקים אלה. אלא שבין המקרה הישראלי-הפלסטיני לבין המקרים הללו יש כמה הבדלים מהותיים.

ראשית, הסקוטים והבאסקים הם אזרחים של בריטניה, צרפת וספרד, וככאלה פתוחות לפניהם אפשרויות דמוקרטיות להגשמת יעדיהם (וזו הסיבה שרובם סולדים ממאבק אלים). שנית, לא ידוע על הפרות חמורות וגורפות של זכויות האדם של המיעוטים הבדלניים האלה. ושלישית, גם במקרים של מאבקים אלימים יותר, כמו בצפון אירלנד, המדינה השולטת לא מגלגלת את הצ'ק על שיקום ההריסות, האכלת האוכלוסייה, שירותי הבריאות, החינוך, וקיום מערכת תברואה מינימלית לפתחן של "ישויות מדיניות זרות", כפי שעושה ישראל בשטחים, בעיקר מאז הסכמי אוסלו.

בכך שישראל אינה רואה את עצמה אחראית לגורל האוכלוסייה, שעליה היא עדיין שולטת צבאית - היא עצמה מערערת על ריבונותה שלה, שכן ריבונות מלאה מחייבת לקיחת אחריות מלאה.

ישראלים רבים מרגישים ששיח זכויות האדם נהפך לכלי לניגוח בלתי מידתי של ישראל בעולם ולפלטפורמה לביטויי שנאה כלפיה. האתגר שניצב, אם כן, לפני ארגוני זכויות אדם ישראליים הוא להזכיר שכיבוד זכויות אדם, הגנה על חפים מפשע ושמירה על טוהר הנשק אינם אינטרס אנטי ישראלי זר, אלא ערכים המעוגנים בחוקי מדינת ישראל, בקוד האתי של צבאה, במסורת היהודית ובמורשת הציונית, ושאין בהם דבר שעומד נגד הזכות להגנה עצמית.

רידוד הוויכוח הפוליטי, מימין ומשמאל, לשאלת מקורות המימון של ארגונים ועמותות הוא כרגע איום גדול יותר על השיח הדמוקרטי בישראל מאשר התרומות של ממשלות אירופיות, אילי הון אמריקאים וכנסיות אוונגליסטיות גם יחד. על כולנו לחזור ולהתמקד בביקורת עניינית ובתחרות בריאה בין רעיונות.

הכותב הוא מנהל המחלקה הציבורית של ארגון "גישה"



חלוקת סיוע הומניטרי על ידי אונרוו''א בעזה. ישראל עצמה מערערת על ריבונותה
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו