בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דורון רוזנבלום | בזמן שהצטנפנו

תגובות

נשער לעצמנו מצב, שבו גולדה מאיר ומשה דיין ממשיכים לעמוד בראשות הממשלה ומשרד הביטחון במשך חודשים ושנים לאחר המחדל של מלחמת יום כיפור; ולא זו בלבד, אלא שלא הושגה הכרעה במלחמה, וכוחות האויב ממשיכים לזרום מצפון ומדרום לאשקלון ולטבריה ומטילים מצור על ערי ישראל הראשיות.

הייתכן תרחיש מופרך כזה? ועוד במדינת ועדות החקירה ודו"חות המבקר, שבה נערפות כיום קריירות של ראשי צבא ושלטון, אוטומטית כמעט, לאחר כל קרב כושל? התשובה היא כן: לא רק שזה ייתכן - אלא זה קורה ממש עכשיו, לנגד עינינו. זה מתאפשר וקורה - בתנאי אחד: כל עוד המפולת מתרחשת במישור המדיני ולא במישור הצבאי.

אפשר לפטור באדישות מתורגלת היטב את הסקר המצמרר של הבי-בי-סי שפורסם השבוע, ולפיו אחוז עצום בדעת הקהל ב-27 מדינות מדרג את ישראל בין המדינות המצורעות והשנואות ביותר בעולם, לצד איראן וצפון קוריאה.

אפשר לא רק לפטור בבוז את הממצאים האלה (ודומים להם, המתפרסמים בשנים האחרונות בעקביות) - אלא אפילו להתפלש בהם, באותו סוג של הנאה מזוכיסטית, שכבר הפכה מוטו של מדיניות החוץ הישראלית בעידן נתניהו-ליברמן: אשרינו, שנואים אנו.

שנואים אנו בכל מקרה, סתם מתוקף היותנו יהודים והיות העולם אנטישמי. אם כך, למה להתאמץ להיות "ישראלים"? לשם מה לנסות לקחת את גורלנו בידינו ולחתור לנורמליזציה ולפתרון מדיני, אם ישנאו אותנו בכל מקרה? אדרבה - נספק לגויים חומרי שנאה חדשים: נתנחל ונתגרה עד שיתפוצץ להם איזה עורק, וכבונוס נחזק את "זהותנו היהודית", משמע נצטנף עוד יותר במנטליות הגטו האתנוצנטרי.

אף שהמפולת המדינית שישראל חווה כיום אינה נופלת בחומרתה ממפולת צבאית, ומשמעויותיה לטווח ארוך אפילו מאיימות אולי עוד יותר על העתיד והחוסן של המדינה - שום תנועת מחאה אינה מתעוררת נגד האחראים בבירור למחדל. שום ועדת חקירה אינה מוקמת, ואפילו מבקר המדינה אינו מריח כאן שום הזדמנות לחשוף רקב. בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן מוסיפים להתרווח בכורסאותיהם, יוהרתם והתרסתם מתגברות, ושרווליהם מופשלים להמשיך ביתר שאת באותה "מדיניות", המתפוצצת בפנינו מדי יום.

רק בת-קול אחת נשמעה בינתיים: דבריו הנוקבים והאמיצים של איש משרד החוץ אילן ברוך, שהתפטר במחאה על אותה "דינמיקה מדינית ממארת" של ממשלת נתניהו, המסתגרת והמתגרה, "המאיימת על מעמדה הבינלאומי של ישראל וחותרת תחת אושיות הלגיטימיות - לא רק של הכיבוש - אלא גם של עצם חברותה במשפחת העמים".

האם בדיעבד יהיה אפשר להשוות קול בודד זה לקולו של מוטי אשכנזי, שהעיר את תנועות המחאה אחרי מחדל יום כיפור? ספק רב: הישראלים הורגלו לתלות בצבא, במבצעים ובמלחמות את תחושת הערך העצמי המשותף ואת המורל הלאומי, באופן כמעט אקסקלוסיווי.

לא התפתחה התרבות הפוליטית האזרחית שתבין לעומק, לפעמים במלוא האימה, את המשמעות הגורלית של ההתמודדות המדינית - שהיא היא מגרש המשחקים האמיתי של האומות כיום. איש אינו יוצא לרחוב להניף שלטים נגד נפילת מעוז מדיני אחרי מעוז מדיני; אין הפגנת מחאה נגד האדישות שבה ישראל כולה נפלה שבי, בתנאי בידוד המחריפים שנה אחרי שנה.

כאשר רוצים לומר מלה טובה על נתניהו ותפקודו, מצביעים בעיקר על "השקט הביטחוני"; משתבחים בכך ש"אין פיגועים באוטובוסים", שהבורסה גואה, ומספר האבידות הצבאיות קטן. למה הדבר דומה? לאדם שביתו נשרף בעבר, ועתה הוא מתגאה בכך שהצליח לסלק מהבית את ריח החריכה. ובאותה שעה מציף וסוחף את ביתו השיטפון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו