בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבי בראל | חלופה למפת האיומים

תגובות

עוד לפני שהסתיימה עריכת השינויים בממשלת מצרים, הרבה לפני שנדע מי יהיה הנשיא הבא ומתי, עובדה אחת כבר התבססה: ראש הממשלה הזמני של מצרים, עיסאם שרף, ושר החוץ הזמני, נביל אל-ערבי, לא אוהבים את ישראל. נרגענו. אם לרגע חששנו, שהמהפכה המצרית מאיימת להביא עלינו שיפור ביחסים, אולי הזדמנות להרחיב את השלום - הנה באה הישועה: הממשל הזמני המצרי כבר מגלה את פניה החדשים של מצרים. אולי בכלל כדאי להתכונן למלחמה.

מפת האיומים היא תמיד תמונת הקיר המועדפת בישראל. בעצם, זו המפה היחידה שאנחנו יודעים לפענח. אבל אולי מזמנות התהפוכות החדשות גם כמה הזדמנויות? מצרים, ירדן, תימן ורוב מדינות המפרץ עסוקות עכשיו בגיבוש הסכמים חדשים בין האוכלוסייה למשטרים. דעת הקהל הערבית הוכיחה עצמה ככוח משמעותי. כלכלה ולא מדיניות חוץ, מקומות עבודה ולא הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, דמוקרטיה ומלחמה בשחיתות ולא התנחלויות - הם שהפכו את סדר היום הערבי. מכנה משותף חדש הולך ומתגבש באותן מדינות, והוא איננו עוד ההסכמה שגיבשו מנהיגים ערבים - ולפיה רק אם ייפתר הסכסוך הישראלי-הערבי יזכו האזרחים לשגשוג, ובינתיים ימשיך להתקיים משטר חירום.

גם לארה"ב יש לפתע מעמד חדש. היא זאת שמעניקה ושוללת לגיטימיות ממשטרים. ברגע אחד, ואולי רק לרגע אחד, היא חדלה להיות האויב הגדול שמנסה להשליט את תרבותו באזור. היא התייצבה לצד המתקוממים במצרים ובלוב, והיא לוחצת על הנשיא תימן לשנות את אורחותיו.

בכל הפגנות לא נשרף ולו דגל אמריקאי אחד, ורק במקרים בודדים נשרף דגל ישראל. נדמה כי וושינגטון, לפני כולם, כבר מבינה את ההזדמנות שנפלה בחיקה מכך שאיננה צריכה עוד לשווק באגרסיוויות את תורתה הפוליטית והמדינית; הציבור הערבי, מתוכו, הוציא מן המגירות את תורת המדינה שהוא ראוי לה. ייתכן שלא יצליח ליישם את כולה, הרי שינוי מבנה המשק, בניית פרלמנטים וניסוח חוקות אינם מעשי קסמים. אבל בתוך אלה נחבאת גם הזדמנות יוצאת דופן להטות את לבו של הציבור במדינות ערב אל ישראל.

דווקא משום שמדיניות חוץ ערבית נדחקה הצדה, ומשום שדעת קהל ערבית עשויה להכתיב מעתה, יותר מאי פעם, את תפישותיהם המדיניות של משטרים ערביים, נדרשת ישראל "לדבר" ישירות עם הציבור הערבי, ולא להסתפק בקשר עם השלטון. כי לא עתידו של הסכם הגז עם מצרים, או שיתוף הפעולה הצבאי עם ירדן, מונחים על כפות המאזניים, ואפילו לא עצם קיומם של הסכמי השלום עם שתי המדינות - אלא תפישה רחבה בהרבה.

למשל, זאת שבאה לידי ביטוי ביוזמה הערבית, שהתקבלה ב-2002 על ידי מנהיגים ערבים, ואשר הבטיחה חגורת הגנה ערבית לישראל בתמורה לנסיגה; או מערכת היחסים עם טורקיה ומדינות האיסלאם. אלה יחייבו מעתה תמיכה של דעת קהל ולא רק מנהיג שיקרוץ לישראל או יסטור לה. כאן טמונה ההזדמנות האמיתית, שאם תנוצל תשחרר את ישראל מן החשש לחייהם הפוליטיים או הפיסיים של מנהיגים ערבים, ותבטיח שלמושג "סיום הסכסוך" תהיה משמעות תודעתית ולא רק טקטית.

מפת הדרכים שמובילה לשם ידועה, הפרטנרים קיימים ומוכרים והמתווך פנוי בכל רגע שיוזמן. הבעיה היא עם החתן, ראש ממשלת ישראל, שעומד לבטל את החתונה משום שהוא מתלבט באיזה אולם ובאיזה מועד להתחתן. האם לדחות את "נאום המלך" שלו למאי, ליוני או לספטמבר, האם לשאת אותו בבר-אילן, בכנסת, או תחת כיפת הקונגרס. עכשיו הזמן שבו ישראל צריכה להצטרף אל הציבור הערבי, להציג לו את מפת גבולותיה הסופיים, ולנקוב בלוח זמנים. לפני שהיא כולה תיהפך למאחז בלתי חוקי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו