בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלדד יניב | ברק הלך, מובארק נשאר

תגובות

מרב מיכאלי היא ידידה טובה שלי. כבר שנים שאני מנסה לשכנע אותה להיכנס לפוליטיקה כי נשים כמוה ישנו את ישראל. כבר שנים שאני מקבל בתגובה את אותה נחרת בוז: "מה לי ולמפקדי הארגזים האלה", ועוד אמת, שהעמוד הזה אינו סובל. לכן התפלאתי לקרוא השבוע, שמיכאלי קוראת להצטרף למפלגת העבודה, כי אהוד ברק הלך ולכן אין יותר צידוק למפלגות החדשות משמאל ("סנוב, בעבודה כבר היית?", "הארץ" 8.3).

אבל מיכאלי שכחה שגם אם אהוד ברח, המחלה במפלגת העבודה נשארה. "השיטה" ניצחה שם את הדמוקרטיה והערכים, ואת טובי האנשים. בקרוב ניזכר שוב באפרים מימוני, יהודה בר-אור או איברהים אבו סביח. שוב יש פריימריס בעבודה, הצבע חזר לפנים, ושוב יש סיבה למלא ארגזים. "להתפקד", נישאת הפקודה מעל שלטי חוצות, אז "פוקדים", ולמימוני, בר-אור ואבו סביח יש עבודה מעל הראש. שוב הם עורמים טפסים. מצאת החמה עד צאת הנשמה. שנים הם ראשי הפוקדים המצטיינים, חלילה לא לכנות אותם "קבלני קולות", כמו בליכוד, ועל מוניטין צריך לשמור.

ככה זה היה כשעמרם מצנע הצית ונמוג ועמיר פרץ הסתער וניגף, ועמי איילון הציץ וצלל. ועכשיו באים המנהיגים הראויים החדשים, שלי יחימוביץ' ויצחק הרצוג. מימוני, בר-אור ואבו סביח כבר כאן לאסוף טפסים לתקווה התורנית. תמיד זה מתחיל טוב וקורס ממשקל הטפסים.

מפלגת העבודה היא תנועה עם עבר מפואר. את ההווה והשיטה לא יתקנו יחימוביץ' והרצוג. זה גדול על הרקולס. כבר שנים שכל פריימריס בעבודה מסתיימים בבתי המשפט ובתחנות המשטרה. כבר שנים שכתבי הפלילים עסוקים בסיקור הבחירות הפנימיות, לא פחות מעמיתיהם הפרשנים הפוליטיים.

לכן, מי שרוצה לשנות את ישראל צריך מסגרת עם דמוקרטיה וערכים ואידיאולוגיה, בלי המחלה. מי שלא רוצה עוד פעם שהחלום יתפוצץ לו בפנים, שיירתם לאחת המסגרות הפוליטיות החדשות שצצות משמאל, מתפקעות מצעירות וצעירים, הנחושים להחזיר את ישראל לישראלים. כאלה שלא שואלים אם יש סיכוי למסגרת חדשה או מה ייצא לי מזה, ואולי יותר קל להתברג במפלגה ישנה וחולה ולהשיג מושב בכנסת, אלא פשוט עושים. יום-יום. בהפגנות, בשייח ג'ראח, בקמפוסים עם עובדי הקבלן.

החיים הפוליטיים בישראל זקוקים למהפכה. לאמיצות ולאמיצים. למהפכנים. לכאלה שלא מוכנים להשלים עם מה שהם רואים. שלא מרימים ידיים כי קשה. שלא נכנעים כי כל כך הרבה פעמים זה לא הצליח. שלא פוקדים טפסים.

איזה כיף למצרים שחוסני מובארק נזרק. גם למובארקים שלנו מגיע. כבר 30 שנה שהם מסתובבים בינינו. פעם באופוזיציה, בעיקר בממשלה. בעיקר אם מדובר במפלגת העבודה. בכל ממשלה. גם כזאת שאביגדור ליברמן מנהל אותה. תמיד יש סיבה ויש תירוץ, כי זה עניין של "אחריות לאומית". ותמיד זה נגמר בבכי.

אז מותר להגיד, הפעם די. חלאס. לא נצא עוד פעם פראיירים. לא ניפול עוד פעם להזיה. גם לנו מותר לחיות בארץ הזאת. וכדי שהמובארקים שלנו ילכו הביתה, צריך להראות להם את הדרך. בלי טפסים, ועם מיכאלי ומופלאות ומופלאים כמוה, אפשר לשנות את ישראל. רק צריך לרצות. להעז. לקפוץ למים. בטוח שיהיה קשה. אבל מה-זה משתלם. כיכר תחריר זה כאן. לא במפלגת העבודה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו