בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סימטריה מטרידה | אלון עידן

תגובות

התגובה היתה מהירה. בשבת בלילה, יממה לאחר הפיגוע באיתמר, החליטה ועדת שרים להתיישבות לאשר בנייה של מאות יחידות דיור בכמה התנחלויות בגדה המערבית. ביום ראשון בבוקר, במהלך ישיבת הממשלה, אמר שר הפנים אלי ישי, שצריך לבנות "לפחות אלף יחידות דיור חדשות לכל נרצח". גם שר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס, הביע תמיכה בבנייה בגדה כמענה לרצח חמשת בני משפחת פוגל. "צריך לשנות את המשוואה ולבנות בירושלים ויהודה ושומרון. צריך לחזק את ההתיישבות, והזמן הוא עכשיו", אמר.

בדיון שהתקיים בעניין הועלו כמה אפשרויות לבנייה בהתנחלויות בתגובה לפיגוע. בין השאר הוצע להקים התנחלות חדשה, או להרחיב את איתמר. לבסוף הוחלט לבנות 500 יחידות דיור בהתנחלויות.

ביום ראשון בערב ביקר בנימין נתניהו בבית הורי הנרצחים, משפחות פוגל ובן ישי, בירושלים. ראש הממשלה אמר בביקור, כי "הם רוצחים ואנחנו בונים". אהוד ברק התייחס אף הוא לסוגיה ואמר, כי "זוהי תגובה מדודה לפיגוע באיתמר".

הרצח באיתמר היה מזעזע בכל מובן שהוא. קשה להבין איך אפשר לשסף גרון של תינוק. קשה לתפוש איך מסוגל אדם, יהיה מצבו הנפשי אשר יהיה, לקפח את חייהם של חמישה בני משפחה אחת במו ידיו, בנשק קר, פנים אל פנים, ללא תיווך טכנולוגי שעשוי להרחיק אותו במידה מסוימת מהסיטואציה.

קיצוניותה של הפעולה והאכזריות שבה הפעילו את האינסטינקטים הבסיסיים ביותר של ההנהגה הישראלית. הפיוז קפץ. נוצר רגע מסוים, נדיר במונחים פוליטיים, שבו האינסטינקטים פעלו באופן ישיר ודחו מעליהם את התחפושת המילולית הרגילה. כך נותר מחוץ לחדר הדיונים כל רסיס של חשיבה מדינית, כזאת שאמורה לעטות על האינסטינקט הנקמני כסות רציונלית.

זאת הסיבה שכמעט בלי משים נולדה אותה משוואה שניסח היטב נתניהו: הם רוצחים, אנחנו בונים. זו משוואה בעלת ניחוחות קופירייטרים עזים, ששמה במרכזה, גם מהבחינה הסמנטית, את היחס הסימטרי בין שני חלקיה: הם ואנחנו, רוצחים מול בונים. אלא שמתחת לאותה סימטריות, מבעד לצליל המתנגן היטב ולתחושת האיזון הפשטנית שהמשוואה מייצרת, מסתתרת תפישת עומק מעניינת של ההנהגה הישראלית ביחס למפעל ההתנחלויות. מתברר שהממשלה - הימנית מכל ממשלות ישראל - תופשת את הבנייה בשטחים כמקבילה לפיגוע בלב האוכלוסייה הפלסטינית.

על פי המשוואה, הנפת סכין שווה ללבנה בקיר, נפש אדם שווה למאה יחידות דיור. ההשוואה בין ערך אדם לערך לבנה היא עידון תרבותי מובן - ישראל מעדיפה לבנות מאשר לרצוח. אך גם העידון לא מבטל את הערכיות השלילית שמעניקה הממשלה לבנייה בהתנחלויות.

מאחר שהפיגוע היה אקט פלסטיני ברוטלי נגד ישראל, ברגע שהוצב מולו, באופן אינסטינקטיבי כמעט, נשק "הבנייה הישראלית בגדה", הודתה ישראל שמפעל ההתנחלויות הוא גילום של פעולה נקמנית, אקט ברוטלי ישראלי, מעודן אמנם, נגד הפלסטינים. אם לפשט, יצר הנקמה מימש בצורה "תרבותית" את תפישת היסוד "עין תחת עין, שן תחת שן", וזו היתה תוצאתו: על מעשה נפשע שלהם נגיב במעשה נפשע משלנו. את הדגש יש להניח על המלה נפשע. זה טבעה של משוואה, זה טבעה של סימטריה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו