בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבירמה גולן | ראש ועד הקהילה בציון

תגובות

"הם רוצחים", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו לילדה האבלה תמר פוגל, שאביה, אמה, שני אחיה ואחותה נטבחו בביתם, "ואנחנו בונים". לרגע הידהדה ההצהרה הזאת כהכרזות דומות, מלפני 70-80 שנה. אלא שבניגוד לאלה מאז - עתה מדובר בראש ממשלה של מדינה ריבונית, עם צבא ומשטרה, ולא במנהיג מקומי ביישוב מבודד הנאבק על קיומו תחת ממשלת המנדט.

כמה עלובה נראית המדינה הזאת, כשכל מה שהיא יודעת לעשות הוא לייצר תגובות "נראה להם" בעקבות רצח. מילא "הם", אבל מי זה ה"אנחנו" האלה? המתנחלים? הציבור הישראלי? הממשלה? נתניהו, אפשר להניח, מתכוון לשילוב מעורפל בין שלושת אלה, היוצר את הישות החביבה עליו: "היהודים".

בראש הישות הזאת, הוא וחבריו לממשלה מתפקדים למעשה כוועד קהילה. ועד קהילה לא מסוגל ולא אמור לנקוט יוזמה, וגם אם יש לו סדר יום, הוא אינו יכול לתת לו ביטוי. פעילותו מצטמצמת לכדי העברת מסרים מהשלטונות לקהילה ובחזרה, תוך הפעלת מניפולציה כלפי פנים וחוץ כאחד. משימתו העליונה - הישרדות בעולם עוין, מפחיד ולא מפוענח, שאין לו בו שליטה.

"אנחנו בונים" הוא בדיוק המניפולציה הזאת. ממשלה אמורה לגבש מדיניות, אבל ועד הקהילה של נתניהו עומד בגבו אל הקיר שהכתובת עליו זועקת "ספטמבר מתקרב", ו"מה נעשה כשהעולם יכיר במדינה פלסטינית בגבולות 67'", ומלהטט בניסיון לפברק הארכה. כלפי פנים - בונה למתנחלים שלא יכעסו. כלפי חוץ - משגר לעולם צילומי זוועה "הסברתיים" של גוויות. עוד יום עבר. ועד הקהילה ניצל.

לנוכח הרפיון המסוכן הזה, אין פלא שהפגנות מתלהמות חוסמות שוב את הצמתים ומבקשות נקמה לא מוגדרת. הרצח אירע בסמיכות מדאיגה לחג הפורים, חג הרה סכנות, החשוב ביותר בעיני הימין החרד"לי. לא קרנבל התחפושות, אלא מנהגים כמו שתייה לשוכרה, שמיוחסת לה התעלות רוחנית, וחגיגה כוחנית, רוויה במעשים בעלי פוטנציאל אלים (למשל כתיבת השם "עמלק" ו"המן" על נייר, כדי לדרוך עליהם ולמחות אותם בנעל בכוח). זו רוח מגילת אסתר, שעיקרה זקיפות קומה גלותית ומדומה.

פרשנים רבים (גם מהימין המובהק, כמו הרב יעקב מדן), חשפו מזמן את הרקע הלא מלהיב להתרחשותו של סיפור המגילה. נראה שהיהודים נתיני אחשוורוש נמנו עם אלה שלא נענו להצעת המלך כורש להשיבם לארצם, והעדיפו גלות על ריבונות, ואילו מרדכי, סרבן ההשתחוויות, לא היה גיבור גאה כמו שסיפרו לנו, אלא חובב קטטות שהתגרה ביריבו המן ובחוק המדינה, מסיבות לא מרשימות במיוחד. התנהגותו כמעט והביאה לחיסול האוכלוסייה היהודית כולה. אסון שנמנע, כזכור, בנס ובעורמה.

בסיפור הזה אין עצמאות, כבוד או גבורה. רק תככים והכנעה, חרדה, הצלה ונקמה. ודווקא הוא תופס מקום מרכזי בהתנחלויות ובסביבתן האידיאולוגית. אולי מפני שכל כולו ניגודה החריף של הציונות, שבחרה להיחלץ מן התלות הגלותית ולהצטרף אל ההיסטוריה ואל משפחת הלאומים, ולקחה לידיה את האחריות לגורלה. הקהילה היהודית ביו"ש מעדיפה בדלנות גלותית על היפתחות אל המרחב והעולם, ורואה בפלסטינים צאצאיהם הישירים, המנותקים מזמן וממקום, של עשו, עמלק והמן.

הרוח הרעה הזאת לא נשארה בישיבות החרד"ליות. היא חילחלה עמוק אל תוך החברה הישראלית, וזו מבטלת את דמותה המדינית-אזרחית מפני הקהילה היהודית הגלותית החדשה. ציבור רחב מאמץ את הגרסה הרואה בכל אירוע - מהכרה אירופית בפלסטינים או חרם אקדמי ועד לרצח - ביטוי של אותה אנטישמיות נצחית, ומנמק בכך את חיסול הסיכוי לפשרה. "אנחנו" אולי בונים, אבל חוץ מהתרסה קורבנית נואלת ומסוכנת לא יישאר ל"אנחנו" דבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו