בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצחק לאור | נבנה ונקבור ונבנה

תגובות

קול רחוק נשמע מעל קבריהם של חמשת הנרצחים מהתנחלות איתמר. מוטי פוגל, מבקר הספרות של "העיר", ביקש לבודד את הרצח מכל הקשר, זולת כאבו על מות אחיו, אבל לא היה לו סיכוי לחדור מבעד לזילות הלשון, החוגגת אצלנו בעקבות פיגוע.

איש לא איפשר לחלץ את הרצח מתוך ההקשר היחיד, שהימין התגייס להעניק לו. זהו פשר הטוטאליות בתקשורת מיד אחרי אירוע טראומטי כזה: הימין מנצל כל פיסת שידור לכפיית גרסה שלו ל"היסטוריה". כך יתפוס הצבא עוד אדמה. השרים יבטיחו עוד בנייה. ועכשיו הסחטנות היא גם פוטו-פורנוגרפית. גם על זה יש כבר דיון לאומי: כבוד המתים, או "הסברה".

מאז הוחזרו, לפני 57 שנים, גוויות הקורבנות מבאר שבע לזירת הרצח במעלה עקרבים, כדי לצלמן בתנוחת המוות בשביל שירות ההסברה - עניין שנשכח בזמן הפינוי המהיר - לא התקדמנו הרבה: אותה חדווה לגירוד פצעים בשם "ההסברה". אבל אין זו הסברה, אלא צורך נואש להשליט גרסה מ"שלנו" בחסות הזוועה.

נתניהו מיהר להכות: מערכת ההסברה הפלסטינית אשמה, משום שהשכילה להעניק לעולם, חודשים לפני הרצח, גרסה משלה, כלומר אזהרה ביחס לקיפאון המדיני. ההקשר שהציעה ההסברה הפלסטינית דווקא מקובל בעולם, והנה ההזדמנות להביס אותה באמצעות נבואתה המתגשמת. וכך, כבר במוצאי שבת, החל נתניהו בדמגוגיה שלו: כולו טובל בעליונות המוסרית שלנו לעומת ההסתה לרצח שלהם.

כך החל ה-Sale: הזדמנות "להשיג הישגים הסברתיים". מדיניות ההתנחלות איננה מכשול לשלום. איך זה? ובכן, מי שרוצה לעשות אתנו שלום, התנחלויות לא צריכות להפריע לו. כשסילבן שלום נהג להסביר זאת מדי פעם בטלוויזיה, היינו צוחקים. עכשיו, מי שמעז לערער על הרצינות, כאשר חמשת קורבנות הרצח ברקע, מתבקש להתבייש. אי אפשר לכפור באמיתות של הימין נוכח הזוועה הרצחנית. כי הימין הוא הפטרון של המתים היהודים בסכסוך. הוא דואג להם, כמו גנן של בית קברות.

אז החלה התחרות בין השרים על מספר יחידות הדיור שייבנו בהתנחלויות, וככל שאתה מתמיד לקרוא את ההיגיון הזה, אתה מבין: "תג מחיר" איננו של נוער הגבעות, או של הכהניסטים בכנסת ומחוצה לה, או של המתנחלים. זהו ההיגיון של מדינת ישראל, כבר שנים רבות: או שאנחנו בונים התנחלויות כי אנחנו חזקים, והפלסטינים משלימים עם הבנייה, לכן אין סיבה לוותר - או שרוצחים בנו, ואנחנו בונים בהתנחלויות כענישה. מה אמורה ללמד הענישה את הנענשים? שאנחנו בונים כך או כך. לפני פיגוע, ובעקבות פיגוע. הבנייה היא עוד ניצול של הזדמנות. גם לה, כמו לדמגוגיה של נתניהו ושל ראשי המתנחלים, אין באמת קשר לדם ולא לענישה. אז למה לדבר על ענישה? כי העולם מקשיב לנו? אולי. ספק רב. גופות מרוטשות אינן דבר נדיר, לא באזור הזה ולא באזורים אחרים.

כמה נסתבך בעקבות הלוגיקה הזאת של הבנייה לפני פיגועים ואחרי פיגועים? כמה ילדים, יהודים וערבים, עוד ימותו? לא חשוב. אנחנו נבנה ונקבור ונבנה. צונאמי יזיז אותנו, אבל לא את מפעל ההתנחלות, שהוא רעיון נצח, בלי קשר למחירו עלי אדמה מדממת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו