בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המלכים וחסרי הרחמים נשארים | שלמה אבינרי

תגובות

התהפוכות העוברות על המרחב הערבי רחוקות מסיום וצופנות הפתעות גם בעתיד, כפי שהפתיעו עד כה שליטים ומשקיפים כאחת. אבל כבר בשלב הזה ניתן להבחין בכמה מאפיינים, שיש להניח כי יבואו לידי ביטוי גם בעתיד.

החידוש בהתרחשויות האחרונות מצוי בכך, שבפעם הראשונה הופלו משטרים ערביים בהתקוממות עממית. מדינות ערב ידעו עד כה רק הפיכות צבאיות ופוטש: אלה היו לעתים אלימות, כמו בסוריה, עיראק או תימן - או שלוות, כמו במצרים, ומנהיגיהן הכתירו את עצמם בתואר "מועצות המהפכה": אך בכל מקרה היה זה הצבא שתפש את השלטון. ואולם, כבר עתה ברור, כי למרות האופי המשותף לאירועים בעולם הערבי, הניזון מנגישות לאמצעי תקשורת חוצי גבולות, ההתפתחויות עצמן רחוקות מלהיות אחידות. על אף קיומה של אידיאולוגיה ערבית חובקת, בסופו של דבר לא המשותף הוא שקובע, אלא התנאים החברתיים וההיסטוריים השונים בכל מדינה.

ראשית, מתברר כי קל יותר להפיל משטרים אוטוריטריים מתונים יחסית, שבהם היה מרחב מסוים לפעילותה של חברה אזרחית, כמו בתוניסיה או במצרים, מאשר משטרים המתאפיינים בדיכוי חסר רחמים. סוריה, לוב, וגם איראן, הן דוגמה לכך שככל שהמשטר מדכא יותר, כך קשה יותר להפילו. בן עלי ומובארק היו אמנם שליטים אוטוריטריים, אך בהשוואה לאסד ולקדאפי - הם היו צמחונים.

שנית, משטרים מלוכניים מסורתיים מצליחים להתמודד ביתר הצלחה עם הפגנות המוניות מאשר משטרים רפובליקאיים. זאת משום שלמשטרים המלוכניים יש לגיטימיות מסורתית: בירדן ובמרוקו המלכים נחשבים כצאצאי הנביא, והשושלת הסעודית היא מגינת המקומות הקדושים. שליטים רפובליקאים כבן-עלי ומובארק הם בסך הכל יוצאי כת צבאית שתפשה את השלטון בהפיכה. הלגיטימיות המלכותית עלולה אמנם להיסדק, בייחוד במקומות פרובלמטיים כבחריין, אבל בינתיים היא משמשת כחומת מגן יעילה יחסית.

שלישית, כאשר משטר כמו זה של קדאפי - המשלב אישיות תמוהה אמנם אך נחושה, עם אידיאולוגיה שוטפת-מוח ומיליציות נאמנות - מחליט להתגונן ואינו מהסס להשתמש בכוח, מתקשים המתקוממים להפילו. מובארק פרש מכיוון שהיסס להשתמש בכוח: לשליט לוב אין עכבות כאלה. ייתכן שיובס אך זה ילווה בדם ובאש, לא בפרישה לשארם א-שייח.

רביעית, הפלתו של משטר מדכא אינה מבטיחה מעבר לדמוקרטיה יציבה. במצרים שולט בינתיים הצבא, והשאלה אם ואיך תיערכנה בחירות, ומי יעלה לשלטון, עדיין פתוחה. לא ברור גם אם הצבא יוותר על שלטונו.

ולבסוף ה"עולם": המערב מפעיל סנקציות, מדבר גבוהה-גבוהה נגד קדאפי - שעמו עשו רובם עסקים מצוינים עד לאחרונה - אך לא יפעיל כוח לממש את הערכים שבהם הוא מנופף. כולם - נשיא ארה"ב, האיחוד האירופי, נאט"ו - יקראו לקדאפי ללכת, אך יתחבאו מאחורי הצורך בהחלטה של מועצת הביטחון כדי להפעיל כוח, החלטה שכולם יודעים כי רוסיה וסין יטילו עליה וטו. אם יתחולל בלוב טבח המוני כמו בסרברניצה, או אם ייפגעו אזרחים מערביים, אולי תהיה התערבות. לא בדיוק או"ם-שמו"ם, אבל לדיבורים על זכויות אדם אין תמיד כיסוי כאשר מדובר בחייהם של אחרים - ברואנדה, ביוגוסלביה, בדארפור - ועכשיו גם בלוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו