בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי | פוקושימה, אהובתי

תגובות

גם בשובך מיפאן רודפות אותך התמונות - ולא מרפות. הקשיש המשותק הגורר בקושי את הריסות חייו בשקיות ניילון אל ערימת האשפה אשר בפתח חורבות ביתו; בני הזוג הנושאים בידיהם את מומו, כלבם האהוב, אותו הצילו מהצונאמי; הקשישה הבוכייה חרש, שנכדה חילץ אותה מהתופת ועכשיו היא שבה אליה לגלות את האין-בית; השקט הנורא על כפרי האוקיינוס, שרק רחש האתים הנוברים וצווחת השחפים מפרים אותו מדי פעם, והמועקה הכבדה והשקטה בכרך הגדול בעולם, שעכשיו הוא שומם יחסית.

חמישה ימים בארץ החורבות והאימה, ביקור ראשון ביפאן, הם כמובן לא שהות מספיקה כדי להכיר את ארץ השמש העולה, שבשבוע שעבר היא שקעה, רעדה, נשטפה, נשרפה והוקרנה. אבל די היה בהם כדי לנתץ כמה סטריאוטיפים רווחים, ויותר מכך, לעורר רגשות אהדה, חמלה, הערכה והערצה לעם היפאני וגם אהבה עמוקה, אהבת הזר וההדיוט שבא לרגע, וראה מעט מכל פגע. כן, התאהבתי בבני העם היפאני, ממבט ראשון. בשבוע שעבר ראיתי אותם בשעתם הקשה ביותר מאז ימי מלחמת העולם השנייה, ראיתי את שתיקתם המהדהדת, את אצילותם, את איפוקם, את השלמתם עם הנורא באסונות, ואת הדרך מעוררת הכבוד שבה התמודדו עמו. ראיתי את חביבותם המפתיעה כלפי הזר, את התנצלותם התמוהה בפניו, כאילו כל אחד מהם אשם באופן אישי ברעש ובכל מה שבא בעקבותיו, את דאגתם הכנה לאורח שנקלע לארצם בשעת אסונה, ואת נכונותם לסייע לו בכל מקום, ברחובות הכרך, ברכבת התחתית או בין הריסות החופים. ראיתי את התגייסותם לסייע זה לזה, עזרה הדדית בין שכנים ובני משפחה בכפרי הדלות, שבאו לעזור איש לאחיו בשעת צרה. בשבוע שעבר ראיתי ביפאן עם אציל נפש.

היו אלה מראות בלתי נתפשים לעיניים ישראליות. מי שבא מארץ החרדות, האמיתיות והמדומות, המופרזות והמלובות - אסון לאומי כל יום, קטסטרופה כל שעה - נותר המום נוכח קור הרוח והאיפוק היפאניים בשעת אסון בקנה מידה מבעית שכזה. מי שחשב שהיפאנים הם עם משונה, לא אנושיים, מכונות משוכללות ואילמות, חסרי רגשות, לא ידע מה הוא שח. ניסיתי מדי פעם לדמיין איך היינו אנו, הישראלים, מתמודדים עם כל זה. נכון שהם חסרים את מה שאנו כה מצטיינים בו - כושר האלתור, התושייה והיוזמה; אבל האיפוק חיוני בעתות צרה לא פחות מהאלתור, והוא הגיע שם לשיאים מדהימים. העיתונות לא ליבתה יצרים ופחדים בציניות. ההמונים בטוקיו ניסו להמשיך בשגרת יומם, למרות שזה הפך ללא שגרתי בעליל. רק ביפאן: התורים המסודרים בתחנות הדלק, גם כשצריך לחכות שעתיים עבור הקצבה של עשרה ליטרים למכונית; החיסכון מרצון בחשמל; ההשלמה עם המדפים הריקים במרכולים, ללא כל בהלת קניות; השקט בקרונות הרכבת התחתית, בזמן שהכרוז מודיע בקול שלו על עוד רעידת משנה; דלפקי נמל התעופה הבינלאומי נריטה שליד טוקיו, ללא כל בהלת טיסות, כמו גם תחנות הרכבת הגדולות, ללא בהלת נסיעות. יפאניקה בלי פאניקה, מילה זרה כנראה בתרבות היפאנית, כפי שהצטיירה לעיני בשבוע שעבר.

זה מרשים, זה מעורר הערכה, וזה אפילו מעצים את החמלה וההזדהות. זה לא שאין אימה - טוקיו מפוחדת עד מוות מהבאות. זה לא שהיפאנים שאננים לאסונם, לא עיוורים ולא מדחיקים. אבל את הכל נושאים שם בהשלמה סטואית, הדייגים שסירתם הוטחה בחוף, התושבים שבתיהם רעדו ונשטפו, האזרחים שחרב עליהם עולמם, ועכשיו הם נוברים בבוץ להציל את שייריו. כולם מאופקים, כולם משלימים, איש לא מתלונן, איש לא מאשים. זר לא יבין זאת, ישראלי ודאי לא יתפוש זאת. מתל אביב הרחוקה אני כותב בלב דואב: פוקושימה, אהובתי, שתעלה עלייך השמש מחדש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו