בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תדע כל אם ערבייה | יצחק לאור

תגובות

במקביל למלחמת האזרחים בלוב, מתנהלות עוד שתי התקוממויות ערביות. אולם איש בוושינגטון לא קרא לשלטון בבחריין להסתלק, וסעודיה - הקוצצת ידי הגנבים - אף הורשתה לפלוש לנסיכות כדי להשתתף בדיכוי. יום-יום נטבחים בתימן מפגינים, והמערב מסייע. דם ערבי, אוקטן גבוה, כמו תמיד, במבצע.

לטעון שמדובר בסטנדרט כפול, משמע להתלונן שלטיל יש ראש-חץ וזנב. במשך שני העשורים האחרונים פורקו מדינות בשם "זכויות האדם": עיראק, אפגניסטאן, סומליה. עכשיו מגיע תורה של לוב, באמצעות טילי זכויות אדם נגד אדם. כלי התקשורת במערב כבר מפיקים שיח גלובלי על "מלחמה עם ערכים" ועל "סתירות בין ערכים לאסטרטגיה", כאילו האסטרטגיה אינה כוללת את ה"ערכים".

שוב מצטט המערב את הומרוס, ועובר מעסקים ושותפות עם קדאפי למחיקת עסקים לטובת רייטינג, נפט, ובעיקר שימוש במכונת המלחמה לשם מלחמה. דעת הקהל אוהבת את זה, עד שהיא צריכה לשלם בדם ובכסף. אחרי שהקברים מכוסים, הרוח יכולה להשתנות. ככלל, משתלטים עליה האדישות שהיא בתם של הקניונים, תוכניות הריאליטי וחופשות השיזוף.

משהו רקוב שם. לא רק השחיתות של ראש ממשלת איטליה סילוויו ברלוסקוני או נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי. לא רק פירוק מדינת הרווחה, לא רק היעלמות השמאל, אלא - במקום כל אלה - שיבתה של התיאולוגיה הקולוניאלית. תחילה מבית, באיבה הגדולה לערבים ולמוסלמים, ועכשיו, בעזרת דמותו המסוממת של קדאפי, עוד "אזור אסור לטיסה", ההופך, בתוך קריצה עולמית גדולה, למטווח עתיר טכנולוגיה.

הרס עיראק - פשע בהיקף של רצח עם - החל בתקיפות מהאוויר ובסגר שנמשך יותר מעשור. אף אחד לא תיכנן אז את המהלכים. לכן גם אין טעם לשאול מהו יעד התקיפה בלוב. הצלת חיי אדם? כלומר, כמו בעיראק? ואולי דמוקרטיה, כלומר, כמו בסעודיה? מי שיש להם מכונות מלחמה ענקיות, עם תקציב פתוח, מבכרים ניסוי-וטעייה. אין יעדים. אל-קאעדה יגיע במהרה גם לשם? ובכן, יש ארסנל ענק שאפשר לרעננו, פעם בשם "זכויות אדם", ופעם בשם ה"מלחמה בטרור". תוצאות כלשהן יהיו. רייטינג, נפט, ועידת שלום, צילומים, סרקוזי ליד מרקל, ברלוסקוני ליד קמרון ואובמה. חיוך. נאומים.

הריגוש אצלנו אינו נובע מדאגה לחיי האופוזיציונר הלובי, ואפילו ה"ערכים" אינם זוכים למלים חמות. מאז מלחמת סיני למדה ישראל להתרגש כל עוד הורגים ערבים. ומה על "עופרת יצוקה", שואל אזרח תמים, מה היה למערב נגד "עופרת יצוקה"? נו, עובדה שהם לא הפריעו, משיב האזרח הציני מהרוב הדומם. הנה ההפסד הישראלי במונחים היסטוריים.

כמה דורות יכולים להפנים אמת נוסח "העיקר שהורגים לטובתנו", ולא להינזק? באמת אפשר לבנות הומניזם על סלידה מרב גזען אחד מצפת, או מאביגדור ליברמן, ולהתלהב ממלחמות כמו אלו בעיראק או בלוב? המפה הפוליטית שלנו, בהשתנותה המתמדת, משקפת בדיוק את ההיגיון הקולוניאלי הזה שהפך להיגיון חיינו: למערב מותר מה שלילידים אסור.

להרף עין חשבנו שאובמה ישנה את חיינו, אבל הבחירות לנשיאות ארצות הברית - אמר פעם הסופר גור וידאל - דומות להתמודדות על ניהול בנק גדול. ללקוחות לא משנה מי יעמוד בראשו. מכאן, מהמזרח התיכון, קל לראות כמה צדק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו