בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוף בן | אין מלחמות אחרות

תגובות

כשזיפזפתי אתמול ל"סקאי ניוז", ולאחר מכן הצצתי בכותרות העיתונים הבריטיים שדיווחו על המלחמה בלוב, הרגשתי שאני צופה בערוץ 2 מימי מבצע "עופרת יצוקה". הכתבים מבריטניה נשמעו כמו רוני דניאל: טייסינו נכנסים לקרב, ההגנה האווירית של קדאפי "נוטרלה", האויב משתמש באזרחים כ"מגינים אנושיים". גם הוויכוח הפוליטי בלונדון נשמע מוכר: ראש הממשלה רוצה להפיל את משטר קדאפי, הצבא דבק במטרות המוגבלות שהוגדרו למבצע "שחר אודיסיאה". בדיוק כמו המחלוקת בין אהוד אולמרט לאהוד ברק על מיטוט שלטון החמאס בעזה.

בארה"ב התמונה מורכבת יותר. בעלי הטורים מהשמאל, שתקפו בחריפות את ג'ורג' בוש על מלחמת עיראק, משבחים את ברק אובמה על מלחמתו בלוב. אצל הכותבים הימניים המהפך כמובן הפוך. בכותרות מדווחים שהמשימה הושלמה ובלוב הוכרז "אזור אסור לטיסה", והמנהיגים מדברים בניו-ספיק האופייני למצבים כאלה. "זו לא מלחמה, אלא מבצע קצר והומניטרי", הסבירה אתמול אישיות אמריקאית בכירה שביקרה בירושלים.

לישראלי שמקשיב לדיבורים האלה קל לכעוס על הגישה המערבית למלחמות, ובפרט על הצביעות הבריטית. הם רודפים את מנהיגי ישראל ומפקדי צה"ל על ההפצצות בעזה, ומתגאים בהפצצות של עצמם בטריפולי. אבל זו גישה פשטנית. צדקת המלחמה היא בעיני המתבונן, ותלויה בתוצאות.

ניצחונות מהירים במעט אבדות תורמים לדימוי החיובי, והסתבכות ארוכה ומדממת שוחקת בדיעבד את ההצדקה לצאת לקרב. אילו אולמרט ניצח את החיזבאללה אחרי יומיים, היו מריעים לתעוזתו. מכיוון שלא ניצח גם אחרי חמישה שבועות, יציאתו למלחמה נראתה לוועדת וינוגרד כ"כשל חמור".

כל המלחמות נראות אותו דבר בטלוויזיה. מטוסים וקולות ירי, תמרות עשן ובתים חרבים, אזרחים נמלטים, פצועים וגופות. לאובמה, לסרקוזי ולקמרון אין פטנטים אחרים משהיו לבוש בעיראק ולאולמרט בעזה. התשובה לשאלה אם ההרג וההרס הם "סיוע הומניטרי" או "פשעי מלחמה" נקבעת בדעת הקהל. במלחמת עזה, רוב העולם נטה לכיוון הפלילי, ובלוב הדעות חלוקות. העולם השלישי מגנה, במערב תומכים. זה מעיד רק על הפופולריות היחסית של ישראל ושל קדאפי. אותנו שונאים יותר.

יש רק חוק ברזל אחד, שמשותף לכל המלחמות, בימי קדם ובימינו, במלחמות העולם ובהתכתשויות אזוריות, באירופה ובמזרח התיכון: היציאה למלחמה נובעת תמיד משיקולי פנים. מנהיגים יוצאים למלחמות כשהם חשים, שהמחיר הפוליטי של הימנעות מפעולה יהיה גבוה יותר. הסיבות מגוונות: צורך בלגיטימציה פנימית (אולמרט בלבנון); לחץ מלמטה (הרומאים נגד חניבעל, אשכול בששת הימים); סינדול עצמי במחויבות אידיאולוגית (היטלר במלחמת העולם השנייה, נאצר בששת הימים, ג'ונסון בווייטנאם). לרוב, אבל לא תמיד, ההחלטה להילחם מושפעת מהאמונה שהאויב חלש וימוגר במהרה (הקייזר במלחמת העולם הראשונה, המלך פארוק בתש"ח).

אובמה מציית לחוק הברזל של המלחמות כמו כל מנהיג אחר. הוא לא רצה במלחמה, אבל קדאפי הציג אותו כסמרטוט, ותומכיו תבעו ממנו שיכבד את תמיכתו האידיאולוגית בדיפלומטיה משתפת ובזכויות האדם, ואת קריאתו להדחת הקולונל מלוב. כך נגרר לתקיפה. בוודאי גם התפתה להאמין, שבלוב יש "משטר של איש אחד" שחיסולו יביא לניצחון קליל. כך סיפרו גם לבוש על סדאם חוסיין, לפני המלחמה בעיראק.

אובמה איננו המנהיג הראשון שיצא למלחמה כשבארונו פרס נובל לשלום. קדמו לו בגין, פרס וערפאת. הוא גם לא שקרן או צבוע יותר מאחרים. הוא רק דומה להם יותר משחשב וציפה בעלותו לשלטון. אותן תבניות שהכתיבו את ההתנהגות האנושית משחר ההיסטוריה, פועלות גם אצלו.

עכשיו חשוב רק שאובמה יזכור גם את הכלל השני: יש רק דבר אחד גרוע יותר מהיציאה למלחמה - לא לנצח בה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו