בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עודה בשאראת | הנרטיב הפלסטיני ניצח

תגובות

כשהמורה שאל אותנו, תלמידי כיתה א' בכפר יפיע, "מה עושים ביום העצמאות?" - "יום" בפי היהודים חסרי המעוף, "חג" בלשון הערבים שופעת הדמיון - בהתלהבות עניתי: "הולכים למעלול". מעלול הוא כפר הורי, שתושביו נעקרו ב-48'. ואכן היה זה יום חג, כשהממשל הצבאי, ברוחב לבו, הרפה מעט את אחיזתו והעלים עין מהמוני העקורים "שחגגו" את יום העצמאות על חורבות כפריהם שנעקרו מהם.

אז הרגשתי, אני הפליט, ילד מיוחס. סיפרתי לרעי איך ביקרנו בכנסייה ובמסגד, איך טיילנו בשבילים, ואיך התאספנו ליד המעיין. "גם כאן אתם מתאספים"? שאלו. לא... במעלול, הפטרתי בהתעלות רוחנית, המפגשים יפים יותר. איך אמר ברטולד ברכט: במולדת, אפילו הקול נשמע צלול יותר. היום, אחרי יותר מ-40 שנה, בלבה של בתי חלא, בכיתה א', פועמת אותה הרגשת "ייחוס". גם לה יש מעלול.

אז לא השתמשו במלה "נכבה". הביטוי השגור היה "אל-הג'יג'" (הגירה כפויה), וזה היה מספיק בשביל לעורר סערת רגשות - תערובת של עצב, תחושת אובדן, כעס, חוסר אונים, חמלה וגעגועים. המשורר סאלם ג'ובראן אמר: "כמו שהאמא אוהבת את בנה הנכה... אוהב אותך מולדתי". מה היינו עושים, אם היינו במקומם? תמיד מנקרת בי השאלה. ואני עונה לעצמי, שהאתגר שעמדו בפניו היה כה גדול, עד שזה היה מעבר ליכולתם לתפוס את ממדיו, על אחת כמה וכמה להתמודד אתו.

המונח "נכבה", שנשמע כאסון טבע, מעורר עדיין ויכוח. המתנגדים לו אומרים שמה שקרה אינו אסון טבע. זה נכון, אבל מה שקובע כאן הוא שהאירוע נתפש כאסון שממדיו הם מעבר למה שבני אדם מסוגלים לחולל. לכן, כשמאשרים בכנסת חוק שימנע את ציון הנכבה נראה הדבר תלוש מהמציאות, בין היתר גם מכיוון שהנכבה היא אירוע מתגלגל: עדיין אין פתרון לבעיית הפליטים; האוכלוסייה הערבית סובלת מאפליה; בכירים בממשלה מאיימים בפרק המשך לנכבה; וראש הממשלה נתניהו הגדיר את העניין הדמוגרפי, קרי נוכחותם של הערבים במולדתם, כבעיה החמורה ביותר.

בכל זאת, יש גם משהו טוב במהומה הזאת: לפחות אין הכחשה של הנכבה. אין מי שטוען שכל העניין הוא עלילה. הנרטיב הפלסטיני ניצח. הנרטיב הפלסטיני, שב-48' גורש עם, בכוח, ממולדתו, נצרב בתודעה הישראלית והעולמית. בפלסטין היה עם תוסס ושוקק חיים, ומעשה אכזרי גדע שגרת חייהם של מאות אלפים, שהושלכו בברוטאליות, בלי רחמים ובלי חמלה, אל מדבר השכחה והאבדון.

במקום לנהל דיון, התחילו דמויי קדאפי אצלנו, הליברמנים ובני מינם, בהפצצה מאסיבית, "בית-בית, זנגה-זנגה", נגד כל חלקה טובה בחברה הישראלית. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שישמידו כל זכר של המלה "נכבה". ובהזדמנות חגיגית זו גם יחסלו כל סממן של דמוקרטיה.

מה שמעורר אופטימיות הוא שבעקבות ריצת אמוק זו אנו עדים להתעוררות מבורכת בדעת הקהל הישראלית נגד הגל הפשיסטי העכור. ואולי החוק האבסורדי הזה יעורר דיאלוג לגבי מה שקרה ב-48', כמסלול לפיוס בין שני העמים. הימנעות מדיאלוג כזה רק תגביר את התבערה; הרי הדרך הבטוחה להיתקע בסבך היא התעלמות ממנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו