בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראל הראל | נשיא כי יחטא

תגובות

קומתם של מאות אלפים גבהה באותו ערב ביולי 2000, כשנציגם של אלה שהרגישו שהם מקופחים, נבחר למשרה הרמה של נשיא מדינת ישראל. הם גם שמחו לאידם של שמעון פרס, אז אדם שנוי מאוד במחלוקת, ושל האליטות המקפחות, האשכנזיות, שפרס היה מועמדם.

רבים מאלה ששמחו אז, אינם מוכנים לקבל היום את פסק הדין שנגזר על משה קצב. בית משפט ששולח אותו לשבע שנות מאסר מזוהה בעיניהם כעושה דברן של אותן אליטות. הם גם זוכרים היטב את הביטויים הגזעניים נגד נבחרם. כלומר נגדם. ולא רק את קצב האיש העליבו אז עד עומקי נשמתו. תומכיו, בכנסת ומחוצה לה, כונו על ידי עמוס עוז, נציגו הבכיר והרהוט של הציבור הנאור, "צירוף כוחות נצי, חרדי, סרבן מציאות, שולל שלום, עוין קדמה ונאורות".

השבוע נשמעו אחדים ממקורביו ומתומכיו הנסערים של קצב זועקים: עלילה. התקשורת, טענו, מעולם לא סלחה לו על שגבר על מועמדה ועשתה לו רצח אופי. ונראה שהקובלים הם נציגים אוטנטיים למדי של ציבור לא קטן שמשוכנע שנגד קצב, בשל מוצאו ובשל שנאת התקשורת, אכן נרקמה עלילה.

קשה לשכנע אנשים אלה שמשפטו היה הוגן. הם גם אינם מקבלים את הטיעון שהתייצבות קולנית לימינו עלולה להחשידם בהסכמה עם המעשים שבגינם הורשע. ובכל זאת חובה (על רבנים? אנשי ציבור שמייצגים את הציבור הכואב הזה? כלי תקשורת מקומיים וארציים שבהם נותר להם, אולי, אמון?) לומר באוזניהם: גם אם בעבר היה שמץ - ואולי יותר - של גזענות בהתבטאויות נגד קצב, אין לכך שום קשר לעבירות שבגינן הורשע.

קצב הוא שכרה את הבור שלתוכו נפל. חטאיו, ולא התנכלות של המערכת המשפטית, הביאוהו לבית הכלא. רוע מעלליו, ולא התקשורת, הם שהביאו את קורבנותיו להתלונן ולהעיד נגדו. משה קצב, ולא מני מזוז (אף שמעד), הוביל את משה קצב אל עברי פי פחת. הוא שפגע - מלבד בקורבנותיו, בעצמו, במשפחתו ובמוסד הנשיאות - במאות האלפים שהאמינו בו, שחגגו את בחירתו ושטיפסו גם הם, בזכות רום המעמד שאליו הגיע, לשלב גבוה יותר בסטטוס הקולקטיבי שלהם.

לא באלה ש"חיפשו אותו" (לאחר שהניח פתק בכותל המערבי כתב יואל מרקוס ש"בכך הציב עצמו בצד החרדי של המפה הפוליטית") בגד קצב, כי אם, ובעיקר, באלה שחוששים שכתוצאה מירידת קרנו האישית תרד, כך הם משוכנעים, גם קרנם שלהם. והם טועים. דווקא הזדהות עמו על רקע עדתי עלולה לפגוע בדימוי של הקולקטיב שאליו הם משתייכים.

חלק ניכר מרגשות הקיפוח מקורם בתחושות סובייקטיביות ומשקפות, במיוחד בהקשר הנוכחי, מציאות מדומה. אחראים לכך, בין השאר, מניפולטורים למיניהם, ובראשם קצב עצמו והמקורבים אליו, שמנצלים את רגשות ההזדהות העדתיים עמו כדי לדוג במים עכורים. על המנהיגים האחראים, בעיקר אנשי דת שבהם, להסתייג בתקיפות מההסתה שנועדה לקדם קריירות פוליטיות באמצעות העמקת רגשות השנאה כלפי קיפוח אמיתי (שקיים), אך בעיקר מדומה.

קשה לשרש תחושות קיפוח. ובכל זאת צריכה להימצא דרך לקיום דו שיח בין מערכת המשפט, בראשותו של שר המשפטים, למשל, לבין המחנה שחש מקופח. ליעקב נאמן קשרים טובים עם מנהיגים רוחניים, דוגמת הרב עובדיה יוסף והרב הראשי שלמה עמאר. ניתן לשכנע אותם לומר לצאן מרעיתם שלקצב נערך משפט צדק, והזדהות עם נשיא שסרח - או מתן גיבוי לעבריינים מפורסמים אחרים הטוענים שהורשעו בשל מזרחיותם - הוא חילול השם הפוגע, בראש ובראשונה, במוניטין של העדה כולה.

אך החובה העיקרית מוטלת על קצב עצמו (ובידי הרבנים ונאמן היכולת לשכנע אותו למלא אותה): כדי לשמור על שארית כבודו - וכבוד הממלכתיות הישראלית שעליה היה מופקד - עליו לפנות לציבור ולהביע חרטה על הדברים הקשים שאמר בגנות בית המשפט (גם אם יוסיף הסתייגות שאין בכך משום הודאה בחטאים שעליהם נשפט). מעשה זה יתרום, אולי יותר מכל מעשה אחר שעשה קצב בשנותיו במשכן הנשיא, לאחדות העם - תפקידו המרכזי של נשיא ישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו