בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבי בראל | של מי הנכבה הזאת

תגובות

"אני לא יודעת מה זה יום האדמה, אני לא יודעת מה זה יום הנכבה, אני יודעת שקרה אסון לפלסטינים. שדדו לנו את האדמה ובשביל זה אנחנו חוגגים", אמרה נ', סטודנטית בדווית שמעידה, כי מעולם לא למדה בבית הספר על הנכבה או על יום האדמה שיחול השבוע. "בבית הספר פחדו לדבר על זה בקול רם".

בית הספר שאליו היא מתכוונת גם הוא סוג של נכבה: שני מבנים של בלוקים חשופים וחיפוי פח גלי. היא מתגוררת ב"פזורה", לשון נקייה לשורה של כפרים, נכון יותר, מקבצי מבנים שמחוברים בקרשים, קרטונים ופחים, שבהם אין ממשלת ישראל מכירה, ללא חשמל ומים זורמים. עכשיו, כסטודנטית ואם, היא מחזירה לקהילתה את מה שביכולתה, ואת זמנה היא מחלקת בין המכללה, הבית ופרויקט "תהילה" לטיפול בילדים בדווים שנשרו מבתי הספר. ויש רבים כאלה בנגב.

היא סטודנטית חריפה, דעתנית, ואיננה מבינה מדוע מתעקשת הכנסת לחוקק את חוק הנכבה עוד לפני שילמדו אותה בכלל מה היא אותה נכבה. לשיעור היא מגיעה עם ספריהם של בני מוריס על בעיית הפליטים ושל יואב גלבר על זיכרון והיסטוריה. כולם עוסקים בבעיית הפליטים, אבל מנקודת מבט יהודית, ציונית, לא ישראלית - כלומר, כזאת שחלילה תתעניין בזיכרון הפלסטיני, של הבדווים ושל "אלה מהצפון", כפי שמכנה אותם נ', כשהיא מתכוונת לפלסטינים הישראלים שאינם בדווים. "הם, בצפון, סבלו יותר מאתנו. אולי בגלל זה הם יודעים יותר טוב מה היא הנכבה", היא מנסה לתרץ את אי-ידיעתה.

"אבל גם אנחנו איבדנו אדמות", אומרת חברתה ס'. "אבל אותנו לא גירשו היהודים כמו את אלה מהצפון", מנסה נ' להבחין בין טרגדיה לאסון. "גם אותנו גירשו", הודפת ס'. "יש לנו קרובים בעזה שברחו ב-48'". נ' שותקת.

"אצלנו לא חוגגים את יום האדמה", אומרת נ'. "כן חוגגים", מתעקשת ס', "שותלים עצים ושרים שירים". "את מתכוונת ליום הנטיעות של היהודים. זה לא יום האדמה", סונטת נ'. "לא, לא, זה בדיוק יום האדמה שלנו, ככה אנחנו זוכרים את האדמה". נ' מבטלת את דבריה של ס', ושאר הסטודנטים הבדווים נועצים עיניים ושותקים. גם הם אינם יודעים במי לצדד. אולי המרצה יכריע.

"אצלנו הילדים יודעים מה זה יום האדמה, אבל הם לא לומדים על זה בבית הספר. הם יודעים מההורים, מהבית. מה שאנחנו יודעים הם יודעים", אומר ע' מרהט. "יש גם עמותות שפעיליהן באים ומסבירים. מראים לילדים תמונות של כפרים שהיו ואינם עוד, מסבירים להם קצת על המפה איפה היה הכפר הזה ואיפה האחר. אבל הם קטנים, עוד לא מבינים במפות. בכלל, ברגע שמתחילים לספר לילדים איפה נמצאים הכפרים של פלסטינים שנעלמו הם מפסיקים להתעניין. מה שלא קשור לבדווים לא מעניין אותם".

הדברים מזכירים לי שיחות שהיו לי עם כורדים בטורקיה. גם להם לא התיר המשטר לזכור. השפה הכורדית היתה אסורה ללימוד וימי החג הכורדיים היו תמיד - ועדיין - ימי התראה מפני פעולות טרור. "את ההיסטוריה והשפה שלנו אנחנו חורתים בתוך הראש של הילדים", אמר לי אזרח כורדי מן העיר דיארבקיר. "ככה הם לומדים גם את ההיסטוריה שלהם כפי שאף מורה טורקי לא יוכל ללמד. ככה הם גם לומדים לתמיד על העוול הטורקי ומאמצים את השנאה למי ששולל מהם את תרבותם".

ע' מרהט לא ממש מכיר את ההיסטוריה שלו. תוכנית הלימודים הישראלית נמלטה מן ההיסטוריה הפלסטינית, ועכשיו גם חוק הנכבה ינסה לקבור בחול את שאריות הזיכרון. אבל ע' וס' ונ' אינם מתכוונים לוותר. כי מי שרוצה למחוק להם את הנכבה, לפורר את ימי הזיכרון הפלסטיניים, לטשטש את יום האדמה, יקבל אותם עמוק בתוך הזיכרון. עם כל הטעויות, העיוות והשנאה כלפי מי שרוצה לעקור את הזיכרון. ואולי מי שרוצה לעקור את זכר הנכבה צריך גם לשרוף ספרים של חוקרים ישראלים שכותבים עליה. כך גם לפלסטינים לא יהיה ממה ללמוד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו