בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי | עוד סיפור על אהבה וחושך

תגובות

בדרך חזרה מטוקיו, בשדה התעופה של ציריך, ראיתי לפני כשבוע נוסע אוזבקי, אולי היה קזחי, עטור שלל טבעות זהב, קורא ספר בגרמנית: "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. האמת, התגאיתי, לבי רחב. כשנתיים קודם לכן, בספרייה המחודשת של אלכסנדריה, ראיתי קורא מצרי שואל את אותו הספר. גם אז התגאיתי, לבי רחב. בהתנחלות עפרה ראיתי את ספרי עוז על המדפים. אפילו הרב אברהם רביץ גילה לי סמוך למותו, שהוא קורא, במסתרים, את עוז.

אין כמובן עוד צורך להכביר מלים על הצלחתו הספרותית חובקת העולם של עוז, על אינספור התרגומים, העותקים, הפרסים והיקר שהנחיל מפעלו, לו ולישראל. אין כיום ישראלי שמעורר יותר גאווה בעולם. אבל ב"אסף הרופא" שלנו מסלול ההצלחה הזה נקטע: בבית החולים צר המחשבה הזה הוחלט לבטל כנס הוקרה לרופאים מצטיינים בהשתתפותו של הסופר הלאומי, חתן פרס ישראל, לאחר שאחד הרופאים מחה על הזמנתו.

ולמה מחה הרופא? מפני שעמוס הרהיב עוז לשלוח עותק מ"סיפור על אהבה וחושך" למרוואן ברגותי בכלאו, עם ההקדשה: "הסיפור הזה הוא הסיפור שלנו, ואני מקווה שתקרא אותו ותבין אותנו יותר טוב. בתקווה שתראה בקרוב שלום וחופש" - כראוי לברגותי.

ספק אם הרופא-המוחה קרא את הספר, אבל סיפור ביטול הזמנתו של עוז להרצות לפני חבריו הרופאים הוא אכן הסיפור שלנו. סיפור של אהבה וחושך: קודם היתה האהבה (לעוז) ועכשיו ירד החושך (על כולנו), חושך גדול על פני תהום: ציד מכשפות מכוער, שעד לעוז, סופר אמצע הדרך, ציוני ופטריוט בכל נימי נפשו, הגיע.

עוז מעולם לא היה רדיקל. אפילו במבצע "עופרת יצוקה" הוא תמך בראשיתו, למרבה המבוכה, עד שבמהרה התעשת, קרא להפסקת אש והודה שלא היתה שום פרופורציה בין הפגיעה ביישובי הדרום, לבין המכה הברוטלית שהנחית צה"ל על עזה. לעומת זאת, הוא כתב פעם ב"הארץ" באומץ לב, כי "החמאס אינו רק ארגון טרור, החמאס הוא רעיון, רעיון נואש וקנאי... מעולם לא נוצח רעיון בכוח". יחד עם שני חבריו הסופרים, א.ב. יהושע ודויד גרוסמן, שלושת הטנורים שלנו, הם אמרו תמיד דברים נכוחים, אם כי לא אחת באיחור, לעתים משווע.

בכל זאת, צריך להרכין ראש בהערכה ובהוקרה רבה לנוכח מעורבותם החברתית והפוליטית של השלושה, איש בדרכו, איש בסגנונו, בנעשה בישראל. בזמן שמרבית האמנים ואנשי הרוח שלנו שותקים, מצייתים, מיישרים קו עם זה המוכתב, שמא יבולע להם, מוגי לב וקונפורמיסטים שכמותם - עוז ושני חבריו לא הצטנפו מעולם בחדרי הכתיבה שלהם. בחברה כה שאננה ושתקנית, הם לא שתקו. הם היו לפנס, קטן מדי לעתים, אבל כזה שמפזר אלומת אור ראויה לציון באפילה.

עוז היה יכול לנוח על זרי הדפנה הרבים שלו. לכתוב ספרים, לקטוף פרסים, לקצור עוד ועוד הצלחות. תחת זאת הוא העדיף לשלוח ספר לברגותי, עם הקדשה כה כנה וקולעת. שומו שמים: עוז ביקש שברגותי יכיר אותנו טוב יותר. אבל בישראל של 2011 די היה אפילו בכך כדי לעורר את הדורסנות הציבורית ואת סתימת הפיות. לא רק ברגותי מפלצת, עכשיו גם עוז.

עוז לא זקוק לרופאי אסף הרופא, הרופאים זקוקים לו: אם בית החולים הזה ביטל את הזמנתו, כי אז בית החולים הזה חולה מאוד. עכשיו כבר לא מדובר רק ברחוב המוסת ובשוק המתלהם, לא בימין המטורלל ולא ברבנים החשוכים - הז'דנוביזם כבר פלש לחדרי הרופאים והשלהבת כבר נפלה בארזים. לא רק הח"כ המגוחך, דני דנון, שקרא לבטל את פרס ישראל לעוז, אלא עכשיו יש לנו גם רופאים סותמי פיות. וזה כבר באמת סיפור על חושך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו