בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין המשפט לחיים | יאיר שלג

תגובות

שלושת ילדי למדו בבית ספר יסודי משותף לדתיים ולחילונים, ועם זאת אני מאמין שתהיה זאת טעות גמורה לנסות לכפות מסגרת כזאת על כלל הציבור. אני תומך במנייני תפילה פמיניסטיים, ולמרות הרקע האורתודוקסי שלי אין לי גם בעיה מיוחדת עם בתי כנסת שבהם יושבים נשים וגברים זה לצד זה - ועם זאת הייתי מתנגד נחרצות לו מישהו היה מבקש לכפות תפילה כזאת על כלל בתי הכנסת בישראל.

ברוח זו ראוי להתייחס גם לחוק ועדות הקבלה, המציע לאפשר ליישובים קהילתיים קטנים שלא לקבל לשורותיהם מי ש"אינם מתאימים לאורחות החיים והמרקם החברתי של היישוב" (הכוונה, כמובן, היא בעיקר לערבים). אכן, ראוי לטפח הזדמנויות למפגש ולחיים משותפים של יהודים וערבים, אבל לא יהיה זה ראוי לכפות דו-קיום כזה באופן משפטי. החוק המוצע אכן "אינו נעים" (בשום אופן לא "גזעני"), אבל הוא לא היה בא לאוויר העולם אלמלא התעקש בשעתו השופט אהרן ברק לנסות לאכוף את הדו-קיום בפסיקה.

יתר על כן: בעמדתם של מתנגדי החוק יש סתירה פנימית מובנית. רובם ככולם נמנים עם המבקשים להיפרד מהשליטה הישראלית בשטחי יהודה ושומרון, מתוך פינוי אלים של כל היהודים הגרים שם כיום, בין השאר מחשש שאחרת תהפוך ישראל למדינה דו-לאומית שתתקשה לתפקד. מדוע אפוא ההפרדה הראויה למדינה כולה אינה נכונה ליישוב קהילתי קטן? האם מעוניינים שוללי החוק ליצור אין-סוף ויכוחים יום-יומיים ביישובים הללו, למשל בשאלה כיצד לציין את ה' באייר - כיום העצמאות או כיום הנכבה? אם הטענה היא שכנראה רק ערבים בודדים יבקשו להצטרף ליישובים הללו, אנחנו עולים על מוקש לא פחות חמור: האם מוצעת להגביל את מספר הערבים שיורשו להצטרף לכל יישוב קהילתי, מעין גרסה ישראלית ל"נומרוס קלאוזוס" ההיסטורי?

ההיגיון שעליו מבוססת הקמתם של היישובים הקהילתיים הוא רצונם של בני אדם לחיות עם אנשים שאורחות חייהם הבסיסיים משותפים - בוודאי בכל הנוגע לזהות הלאומית. אפשר להתנגד לעצם הרצון הזה ולאסור בחוק את הקמתם של יישובים קהילתיים, אבל אי אפשר גם לאפשר הקמת יישובים כאלה וגם למנוע מהם לממש את הגיון קיומם. בתקנון התנועה הקיבוצית יש ביטויים מפורשים המזהים את קיבוציה עם יהודים בלבד. האם נגדיר את התנועה הקיבוצית לדורותיה גזענית ואת קיבוציה "תואמי מכתב הרבנים", או שנבין שיש הבדל בין יישוב קהילתי קטן לעיר גדולה, ובעיקר שיש הבדל בין הזכות של קהילה לקבוע באופן פוזיטיבי למי היא מיועדת, לבין האיסור לקבוע בחוק, אזרחי או הלכתי, אפליה כללית מטעמים אתניים או דתיים?

לב הבעיה במתח הבסיסי בין המשפט לחיים: המשפט צריך לשקף את מורכבות החיים, ולא לנסות לאכוף עליהם עקרונות חד-ממדיים שלא רק שלא יעמדו במבחן המציאות, אלא גם יביאו לכאוס. בהקשר הנוכחי פירוש הדבר שהמאבק הראוי מאוד לדו-קיום ולשוויון יהודי-ערבי צריך להתחיל בנקודות הרבה יותר בסיסיות: קודם כל שוויון בהקצאת משאבים (למשל, הקצאת קרקעות לערבים המעוניינים בהקמת יישובים קהילתיים משל עצמם); בד בבד הקמת מקסימום מסגרות משותפות (בתי ספר, מתנ"סים, קבוצות ספורט וכדומה), מתוך הבנה שיש בהן טעם רק אם הן מתגבשות ופועלות על בסיס וולונטרי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו