בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זאב שטרנהל | ישראל כאנכרוניזם

תגובות

לאט אך בביטחון ישראל רוכשת לעצמה מעמד של יצור אנכרוניסטי. החקיקה שעברה בכנסת בלילה השחור של השבוע החולף, זו ההופכת אי-שוויון אתני לנורמה משפטית, אין לה אח ודוגמה במדינות דמוקרטיות כי היא סותרת את עצם מהות הדמוקרטיה. מבחינת העיקרון המונח ביסודה, האפליה הממוסדת של האוכלוסייה הלא יהודית מחזירה אותנו לשנות הבראשית, כשאזרחי ישראל הערבים היו תחת ממשל צבאי. לעובדה זו היתה השפעה מרחיקת לכת על החברה הישראלית: מלבד הרצון של דוד בן-גוריון ושל העילית השלטת אז שלא להגביל את חופש פעולתם, האפליה האתנית והממוסדת היא שהפכה את כתיבת החוקה ללא אפשרית. כך למדו הישראלים, שבפעם הראשונה היו לאזרחים במדינתם שלהם, כי עצמאות אינה מחייבת שוויון ודמוקרטיה אינה כוללת כיבוד זכויות האדם.

בשנה שלאחר ביטול הממשל הצבאי בישראל התרחש האסון הגדול של מלחמת ששת הימים והוקם הממשל הצבאי בשטחים. במשך הזמן, עם ההתנחלות, נוצר משטר קולוניאלי שאינו מנסה אפילו להסתיר את טיבו. בשעה שכל מדינות המערב השתחררו משליטה על עמים אחרים, ישראל יוצרת לעצמה מושבה, ואף מעבירה את הנורמות השולטות בשטחים הכבושים לתוך גבולות המדינה עצמה.

האם קיים במערב עוד אנכרוניזם כזה? הקולוניאליזם ההתנחלותי הוא היום הסיבה המרכזית, ובדרך כלל היחידה, להתנגדות, הגובלת לפעמים באיבה, שישראל מעוררת בחוגים רחבים של האינטליגנציה המערבית. לא אויבי הציונות והאנטישמים גורמים לדה-לגיטימציה של ישראל, אלא היא עצמה, במו ידיה.

אמנם הימין הקיצוני התחזק גם באירופה והמלה האחרונה עוד לא נאמרה, אך הגזענים אינם שולטים שם, והם נחשבים למיעוט מוקצה מחמת מיאוס לא רק בעיני השמאל, אלא גם אצל חלקים ניכרים בימין הליברלי. לעומת זאת, אצלנו הימין הקיצוני והקלריקלי הוא הוא השלטון, ואילו מולו ניצב חלל ריק.

הבריחה המחפירה מהתמודדות עם הימין בכנסת לא תישכח במהרה, ופשיטת הרגל המוסרית של המרכז תירשם לדיראון. האויבים הגדולים ביותר של הדמוקרטיה ומקורות עוצמת הפשיזם היו מאז ומעולם לא הכוח העצמי של הימין הרדיקלי, אלא האופורטוניזם, הקונפורמיזם והפחדנות של המרכז.

כמו כן, מה היינו אומרים אילו באחת הארצות הקתוליות של מערב אירופה היו ראשי הכנסייה שולטים במפלגות פוליטיות ומכתיבים נדבכים שלמים של המדיניות הלאומית? איך היינו מגיבים למראה מנהיג מפלגה ושר חשוב בממשלה הנושק את ידו של קרדינל עטוף גלימה ורץ למלא את הוראותיו בזירה הציבורית? וכיצד היתה מתקבלת אצלנו הידיעה שכדי לזכות בתפקיד ממלכתי מהחשובים ביותר במדינה - ראש השב"כ - דרושה הסכמת ראשי הכמורה? מאליו מובן, שמחזות כאלה היו מעוררים לעג וסלידה, אך אצלנו כבר התרגלו מזמן לכך של"פסקי הלכה" של רבני ההתנחלויות מותר לשלול בגלוי את סמכות המדינה, ולנוער הגבעות מותר להכריז על אוטונומיה דה-פקטו בשטחים שבשליטתו. התרגלנו גם לדמויות כאביגדור ליברמן, אלי ישי ודוד רותם, שבאירופה שייכות כבר להיסטוריה שרבים מתביישים בה. עצוב לראות, איך אחת התקוות הגדולות של המאה ה-20 נהפכת לנגד עינינו לאנכרוניזם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו