בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלון עידן | הרע והסחבה

תגובות

ריצ'רד גולדסטון הוא אדם אציל נפש. כמה ענווה וענייניות יש באדם שמפרסם טקסט שעיקרו שינוי עמדה. שיש לו די ביטחון עצמי כדי לבחון שוב את המציאות על סמך נתונים חדשים.

גולדסטון הוא דוגמה מעוררת השראה לתרבות דיון שזרה לנו, ושמנוגדת לעמדה הנפשית הבסיסית שלנו. הוא פירסם ב"וושינגטון פוסט" מאמר שכותרתו "מחשבה מחדש על דו"ח גולדסטון על ישראל ופשעי מלחמה". מדוע "מחשבה מחדש"? משום שדו"ח מסכם של ועדת האו"ם, שהורכבה ממומחים עצמאיים ושהמשיכה את הבדיקה בעקבות ההמלצות של דו"ח גולדסטון, מצא שישראל בדקה 400 האשמות של "פעילות בלתי ראויה בעזה", זאת בעוד ש"החמאס לא קיים אף חקירה של שיגור טילים ופצצות מרגמה לעבר ישראל". עוד מצאה הוועדה, ש"לא היתה מדיניות מכוונת של הצבת אזרחים כמטרה".

גולדסטון פירסם את "מחשבה מחדש" בעקבות נתונים חדשים שנוספו למשוואה, בעיקר הודות לדו"ח שכתב. הם נוספו באיחור משום שישראל לא שיתפה פעולה בזמן התחקיר לדו"ח. הנתונים החדשים איפשרו לשרטט תמונה חדשה, מדויקת יותר, של המציאות בעזה בחורף 2008-2009. משהתאפשר לדון בהשלכות הנתונים החדשים, כתב גולדסטון את המאמר ב"וושינגטון פוסט".

אלא ש"מחשבה מחדש" הוא מושג שזר לתרבות הדיון בישראל. לכן הוא מתורגם בישראלית ל"טעיתי". מדוע "טעיתי": משום שהמציאות כאן לא מאפשרת "לחשוב מחדש". "לחשוב מחדש" זו פעולה שדורשת זמן ובעיקר מרחב נפשי מסוים. כדי "לחשוב מחדש" צריך להשהות שיפוט, לחכות. כדי "לחשוב מחדש" צריך להניח שיש אפשרות לשנות עמדה, שיש אופציה לטעות. כלומר, כדי "לחשוב מחדש" אדם צריך להטיל ספק ביחס לעצמו.

אלא שהמציאות בישראל לא מאפשרת הטלת ספק. היא נתפשת כחולשה, כהודאה באשמה, כפקפוק בעצם קיומנו. גם כבזבוז זמן. בישראל מאמינים בפסקנות, בנחרצות, בחד-משמעיות. זו אמונה שבסיסה הוא חוסר ביטחון: אדם שאין בו מספיק, נאחז במעט שיש. והאחיזה היא לעולם חזקה, תוקפנית.

התגובה בישראל לפרסום ה"מחשבה מחדש" זהה לתגובה בישראל ביחס ל"מחשבה הישנה", כלומר לדו"ח גולדסטון: היסטריה. זו תגובה שעיקרה היא אותה עמדה נפשית בסיסית של "קורבנות ותוקפנות". כמחשבה היא מנוסחת כך: שוב הוכח שנפלנו קורבן, ושוב נגיב על כך ביד קשה. בעבור הישראלי, יש כעת שני "גולדסטונים": גולדסטון הרע וגולדסטון הסחבה - זה שהאשים אותנו, וזה ששינה את עמדתו. באופן פרדוקסלי, גולדסטון המאשים זוכה לכבוד גדול יותר מגולדסטון הלא מאשים. הסיבה לכך פשוטה: גולדסטון המאשים נתפש אצלנו ככוח, ואילו גולדסטון הלא מאשים נתפס אצלנו כחולשה. את הכוח שהענקנו לגולדסטון המאשים המרנו בזמן אמת בכתבות תחקיר על כך שדן אנשים למוות. כעת, לאחר ששינה את דעתו, אנו מצרים על הכוח שהענקנו לו, והמהלך המרכזי הוא הפיכתו ל"פתטי".

אבל גולדסטון הוא לא פתטי, גולדסטון הוא אדם עניו וענייני. ענווה וענייניות הן שתי התכונות המרכזיות שחסרות בישראל. לכן הן מעוררות כאן תוקפנות קורבנית שכזאת. "רק חמור לא משנה את דעתו", קבע משה דיין. בסיפור הזה לא גולדסטון הוא החמור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו