בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצחק לאור | אחרי השביתה

תגובות

לדיבורים על החייאת הסוציאל-דמוקרטיה יש סביבה חברתית ממשית, המבטאת מעגל התרוששות מתרחב, בנוסף לעיירות הפיתוח ולשוליים ה"מסורתיים" של העוני. די להתבונן בהצבעה ההמונית של צעירים למפלגת הגמלאים, ב-2006, וברדיקליזציה שמאלית בשכבות שפעם היו מרוחקות מפעילות פוליטית, כדי להבין זאת. אלא שגם הרדיקלים אדישים ל"בעיות חברתיות".

זו תופעה ישראלית. הישראלים מנותקים מיכולת פעולה פוליטית דווקא במה שנוגע לחייהם הממשיים, וכאשר הם מסמפטים שובתים, למשל, הם נזקקים לדיווח טלוויזיוני. בהקשר זה מופיע עופר עיני, כמתווך מושיע, או מקלקל. אבל את חוסר האונים האזרחי הזה ניצלו ממשלותינו משך שנים.

הקיצוצים הגדולים בתקציבים בוצעו בעיקר במה שלא ניכר בחשבון העו"ש. בתוכנית לבלימת האינפלציה מ-1985 קוצץ, למשל, השכר בזהירות יחסית. מה שבאמת קוצץ - כדי נסיגה בת שנים ברמת החיים - היה מה שלא הבחנו בו, אלא מקץ שנים: מדינת הרווחה.

שכר המורים הוא דוגמה: החטא הקדמון של המדינה בדרכה אל הקפיטליזם החזירי, שאינו זקוק להרבה בוגרי תיכונים עם השכלה (הפצת בערות). גם שכר הרופאים, ותנאי העבודה שלהם, מצביעים על מה שכבר ניכר בפער המתרחב בין סל התרופות והתרופות שמחוצה לו: בריאות לעשירים.

אבל כיצד יכול אדם לצאת לפעולה סולידרית אם הוא נזקק לתת לעצמו דין וחשבון יומי על הרכב סל התרופות, הידרדרות החינוך, שכר העובדים הסוציאליים? אצל מי מפקידים הנהגה של התמודדות קולקטיבית, כאשר פורצת שביתה במגזר כלשהו וצריך לתמוך בה, לא בעזרת חמלה, אלא כחלק מסולידריות פוליטית?

ובכן, זה המקום שאותו צריכה למלא מפלגת שמאל: כדי לשחרר אותנו מהצורך להיות ספרי סטטיסטיקה מהלכים, או מנזיפות "פופוליזם!" ו"שביתה על גב הציבור!", מישהו צריך להתנגד לתעמולה השלטונית, לתת לנו מידע מעמדי.

עד כאן הדברים פשוטים. מדובר בהסברת-נגד. האתר של ח"כ שלי יחימוביץ מספק דוגמה מעולה. ואולם, הסוציאל-דמוקרטיה במערב, זו שאליה נשואות העיניים, נולדה מתוך האיגודים המקצועיים, לא להיפך. לכן, האיגודים הם אלה המגוננים על מדינת הרווחה המתפוררת שם.

במקרה או לא, בשביתות האחרונות השתתפו רבבות, שמעורבותם בחיינו היא חלק מתשוקתם המקצועית: מורים, אחיות, עובדים סוציאליים, ובקרוב - רופאים. כל ארגון כזה נותר בודד במאבק. בכל המקצועות הללו עובדות הרבה נשים. בכולם עובדים הרבה ערבים. אלה, למרבה הצער, סימנים למגמה של ירידה בשכר. גם אצל הרופאים. לרוח מאבקיהם נזקקת מפלגה דמוקרטית אמיתית.

בשום מאבק מקצועי כזה לא היה עולה על הדעת להדיר ערבים כנציגים, וגם אסור להניח ייצוג נרחב של שכירות בידי גברים, כמו במקרה של העובדים הסוציאליים. יתר על כן, מה שעולל בית המשפט לעובדים אלה לא היה מתרחש אילו היה להם גב ציבורי מאורגן. זהו ההיגיון שצריך להניע מפלגת שמאל.

איגודים מקצועיים זקוקים, במאבקיהם הספורדיים, למפלגת עובדים, והשמאל זקוק להם עוד יותר. די היה לראות את העובדים הסוציאליים ברחוב, כדי להבין איזו רוח גדולה חסרה במאבק שהוא התנגדות ואישור גם-יחד. מהו האישור? סולידריות. זוהי התחלה קשה בזירה שכמעט הכל בה ירד במשך עשורים לטמיון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו