בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מורן שריר | פרפטום מובילה

"המכונה", יס דוקו, 22:00

תגובות

להיכנס לקרביים של להקת רוק זה חלום של כמעט כל אחד מאתנו. אם לא לקחת חלק פעיל בהרפתקת הרוקנרול הגדולה, אז לפחות לחוות אותה כזבוב על קיר חדר החזרות. ויש הרבה חומר לזבוב במקום כזה. כי הרוק, בייחוד הישראלי, מוצף בדרעק. הגישה החופשית שקיבלה הבמאית אלה בלוך לשגרת חייה של להקת משינה היא אכן בגדר חלום. מצפייה בסרט "המכונה", נראה שהיא אכן זכתה בחירות תיעודית מלאה, והיא התנפלה עליה בתיאבון בולמי. הכל שם - המלחמות, הקטנוניות, הטינופים, שותפות הגורל, האגו והאמת מאחורי הדמוקרטיה המובארקית שבה יובל בנאי ושלומי ברכה מנהיגים את הלהקה.

הבעיה היא שבלוך התקשתה לוותר על החומרים העסיסיים שהמצלמה שלה ליקטה. הסרט יכול היה לספר כל מיני סיפורים. למשל, סיפורה של להקת ענק בעבר שמגדלת ביצים ומחליטה ללכת עם הראש בקיר ולבנות את עצמה מחדש, שיזדיינו השלאגרים של פעם. או למשל סיפור על סולן קשקשן וארבעה נגנים שמנהלים אתו יחסי מיאוס-אהבה-תלות. הוא גם יכול היה לספר סיפור על חמישה חברי להקה שחיים בבועה אטומה. בתוך הבועה, המתוחזקת בידי עיוורון-גדלות וצוות מנהלים מגונן, השנה היא 1995 ומשינה עדיין ממלאת את פארק הירקון. בתוך הבועה אף אחד לא מצחקק כשאתה משווה את עצמך לאבנים המתגלגלות או ל-U2. לו זה היה הסיפור של הסרט, היינו יכולים לראות כיצד המציאות העגומה זולגת פנימה.

כל מה שתיארתי כאן קיים בסרט, אבל אף אחד מהם הוא לא הסיפור המוביל את "המכונה". לסרט חסר ראש חץ שדוחף אותו קדימה, חסר נראטיב ברור. הוא לא מגולל עלילה, הוא מתאר מצב. אין פסול בסרטים תיעודיים או בדיוניים שמתארים מצב, כל עוד זו היתה כוונתם ויש משמעות למצב שהם מתארים. החשש שלי הוא שהיעדר הכיוון של הסרט נובע דווקא משפע החומרים הטובים שצדה בלוך בשהייתה האינסופית לצד הלהקה. יש בדיחה טובה של שלומי ברכה? להכניס. איגי דיין מקלל את יובל בנאי? להכניס. בנאי מלכלך על עמיר בניון? בטח שלהכניס.

לו היה לסרט סיפור מסגרת שכולל גם רגעים "מתים", הוא היה מקבל תנופה ומתרומם. בהיעדר קונפליקט אחד מהותי, ובהיעדר יעד ברור, אין לי מושג מה קרה בסוף. האם משינה נכשלו? האם הצליחו? איך נגמר המסע? בסופו של דבר הסרט עמוס ברגעים מושכים, שאמנם אינם מתחברים לידי יצירה אחידה, אבל בעצמם מרתקים לצפייה. התוצאה הסופית היא פחות תקליט קונספט ויותר אוסף להיטים. אלה הם, אם נרצה או לא, השלאגרים הגדולים מכולם.



''המכונה''. פחות תקליט קונספט ויותר אוסף להיטים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו