בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמירה הס | במותו ציווה את האפשרי

תגובות

על האדם שנרצח יכתבו מי שהיטיבו להכירו. לאחרים נותר לכתוב על ציוני דרך בחייו.

לג'וליאנו מר-חמיס היה מזל. מלידה, הוא היה פלסטיני ויהודי, יהודי ופלסטיני. זהויות מסוכסכות שהשלימו זו את זו התרוצצו באיש הזועם הזה. הוא היה צלה הארוך של קהילה דו-לאומית מדומיינת משנות החמישים, שגבולותיה היו המפלגה הקומוניסטית. כמו פיטר פן שמסרב להתבגר גילם בביוגרפיה שלו את הפוטנציאל של חיים במשותף (תעאיוש) תוך חתירה לשוויון. הוא נולד לשתי התרבויות, ובשתיהן בחר לחיות. בלי צורך להסביר.

ניחוש: ג'וליאנו לא שגה באשליות. חבטות מכל עבר ממזערות את הפוטנציאל. התעאיוש הוא החזון השפוי, אבל סיכוייו להתממש קטנים והולכים. יש המפנטזים חזונות אחרית-הימים כדי לא לחשב את הימים שלפני האסון הבא. ג'וליאנו נולד מפנטזיה של תעאיוש ומותו הוא אסון.

לג'וליאנו היה זעם. זעם שרק יהודי כמוהו, שנולד בשמאל ונשאר תאב-שוויון, יכול להרשות לעצמו לבטא כאורח חיים. הפלסטיני חייב לכבוש את הזעם, למתן אותו, לאלף, להדחיק, לעדן. רק כך יוכל לחיות ולשמור על שפיות (בלי להיעצר, להיפצע או להיהרג) בתנאים של אלימות פיסית ולא פיסית שמכתיבה ישראל.

אוי, האלימות הגסה הזאת, שכלתנית ואדנותית, המתחזה לנאורות, שנמצאת בכל פרט. מהעריסה ועד לקבר. רגע רגע. מצו ההפקעה והמפה הנלווית ועד לחרך הירי שבמגדל השמירה. ממשרד הפנים שמגרש ירושלמים מעירם ועד האיסור לחזור לבירעם. מתשובות הנוער בסקרי דעת קהל ועד למזל"ט המדויק שהתביית על ילדים משחקים על הגג. מהארנונה שנגבית על כבישים הרוסים ואשפה גולשת, ועד מצלמות המאבטחים בשטעטל הצלבני בסילוואן. מהירוק השבע של התנחלות ועד לבולדוזר שהורס בור מים. מהאישור שניתן לחוות בודדים עד הגדרת הבדווים "פולשים". מהיהודית ועד הדמוקרטית.

כל כך הרבה פרטים ופנים לאלימות, שאפשר להשתגע. למזלו, ג'וליאנו היה אמן, והשיגעון היה אחד ממכחוליו. מי ייתננו מכחול.

באמצעות התיאטרון שהקים, ג'וליאנו הרשה לעצמו לבקר היבטים דכאניים בחברה הפלסטינית. אפשר לנחש שעשה זאת כאיש שמאל, כשחקן הנאמן לשבועת אמן להיות אמיתי, וכפלסטיני. הבה נקווה שהרוצח יימצא, ואז נדע אם האמן הפלסטיני נרצח בגלל האומץ לחיות אחרת מהמקובל, או האמן היהודי נרצח בגלל הרשות שנטל לעצמו לבקר בגלוי חברה שלדעת רבים אינה שלו, או שנרצח שם איש שמאל שמשבש את הסדר. או שלושתם יחד. וגם אם נרצח מסיבות אחרות, הוא עדיין כל הארבעה. אמן, פלסטיני, יהודי, איש שמאל.

החזון, אמרנו, שפוי אך דל סיכויים. מה נותר? הדרך. זוהי האופציה של תנועת התנגדות דו-לאומית. היא רוצה להפיל את השליטה הקדאפית, המובארקית, האסדית, של העם האחד על השני.

יש המתעקשים לפנטז על תנועה דו-לאומית ככורח היסטורי, כאנטי-תזה הגיונית לאידיאולוגיית ההפרדה הדמוגרפית, שהפכה לתנ"ך של תהליך אוסלו. האמת תיאמר: בינתיים רוב המפנטזים הם יהודים. כך אנחנו מרככים את הסתירה שבין האהבה לאנשים ולמקום לבין התיעוב מהאלימות הנאורה.

ג'וליאנו גילם בחייו ובגופו את האפשרות של תנועת התנגדות דו-לאומית. הרוצח - יהיו מניעיו אשר יהיו - כיוון לגוף. ג'וליאנו, במותו, ציווה לנו את האפשרי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו