בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלמה אבינרי | להילחם, לא להחרים

תגובות

גם אחרי שחזר בו מקביעתו שישראל פגעה במכוון באזרחים בעזה, הנזק המדיני והמוסרי שגרם דו"ח גולדסטון לישראל לא ייעלם - ממש כשם שזיכויו של קסטנר בבית המשפט העליון לא מחק את הדברים האיומים שאמר השופט בנימין הלוי בפסק דינו בבית המשפט המחוזי ("מכר את נפשו לשטן"): זה כוחם של דימויים מול עובדות יבשות. מבחינת ישראל, הלקח הוא פשוט: אסור לה להחרים פורומים בינלאומיים, גם אם ברור שהם מוטים נגדה.

ההחלטה שלא להופיע לפני ועדת גולדסטון התקבלה בעקבות המלצת משרד החוץ. אפשר להבין את מניעיה, אך היא היתה מוטעית. ברור שהמנדט של הוועדה היה מוטה, והמועצה לזכויות האדם של האו"ם כבר הוכיחה את איבתה לישראל. אך משפטני משרד החוץ התעלמו מהעובדה שהמגעים עם האו"ם אינם עניין משפטי, שבו רשאים לצפות לשופט אובייקטיבי, אלא פוליטי וציבורי. בכך הם גרמו לישראל נזק עצום.

ישראל היתה צריכה להופיע לפני הוועדה ולהעסיק אותה במשך שבועות על ידי הבאת עדים מיישובי הדרום, שהיו מגוללים לפניה את משמעות החיים בצל הקסאמים במשך שנים; היה עליה להציג סרטים וצילומים של כל בית שנפגע, ולהראות בז'נווה את שרידי הפגזים והטילים שנורו אל לב אוכלוסייה אזרחית.

ומעל לכל - וזה היבט שהמשפטנים החרוצים ומומחי ההסברה המיומנים החמיצו לחלוטין - לא רק לפני הוועדה היה צריך להציג עדים וממצאים אלה, אלא לפני התקשורת העולמית שהתכנסה בז'נווה. עוד לפני שוועדת גולדסטון פסקה את פסיקתה, צופי הטלוויזיה בעולם כולו היו רואים במשך ימים את הישראלים - אזרחים כולם, כולל משפחת שליט - שנפגעו.

את זה היה צריך ללוות בהופעה של נציג ישראלי בכיר, היודע לא רק את העובדות אלא גם אנגלית רהוטה וכיצד לדבר אל אומות העולם. כי בית המשפט בז'נווה לא היה הוועדה, אלא ציבור הצופים הבינלאומי, שבתודעתו היה צריך לחרות את המידע על הטרור של החמאס. בהעדר כל זה, מה שהעולם ראה היו הצילומים שסיפקו הפלסטינים ותומכיהם.

אין לדעת אם ההתנהלות הזאת היתה משנה את החלטות ועדת גולדסטון - אבל התודעה התקשורתית והציבורית היתה רוויה בטיעונים ובתמונות המציגים את עמדת ישראל.

ישראל חזרה על טעותה זו, כשלא הופיעה לפני בית הדין הבינלאומי בהאג בעניין גדר הביטחון. גם כאן הותירה את הזירה לצד הערבי: את אהרן ברק היה צריך לשלוח להאג, שיציג שם את העמדה השקולה והאחראית של בג"ץ, שהכיר בזכותה של ישראל להגנה עצמית מידתית. לנוכח שני המחדלים הללו ניתן רק להתגעגע לימים שבהם נציג ישראל באו"ם, חיים הרצוג, קרע לגזרים בפני העצרת את החלטתה להשוות את הציונות לגזענות: אלה דברים שנחרתים בזיכרון הקולקטיבי הבינלאומי.

היו בעבר החרמות של מוסדות האו"ם, אך מצד הערבים. הפלסטינים החרימו את ועדת החקירה של האו"ם (אונסקו"פ) שהמליצה בפני עצרת האו"ם על חלוקת א"י. מי שמחרים הוא בדרך כלל גם מי שמפסיד. ניתן לקוות, כי הלקח הזה יופנם: האו"ם ומוסדותיו הם גופים פוליטיים, לא משפטיים, ועל המאבק הפוליטי אסור לוותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו