בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי | על מה אנחנו צוהלים

תגובות

באחת נעלמו שרידי הספקות, וסימני השאלה היו לסימני קריאה. ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש כתב סיפור קצר שבו בדה מלבו את הרג שלוש בנותיו; 29 הרוגי משפחת אל-סימוני נופשים עכשיו בקאריביים; הזרחן הלבן היה רק פירוטכניקה של סרט מלחמה; נושאי הדגלים הלבנים שנורו היו חזיון תעתועים במדבר; כמותם גם הדיווחים על הרג מאות אזרחים, כולל נשים וילדים. "עופרת יצוקה" חזרה להיות שורה בשיר ילדים לחנוכה.

מאמר תמוה ולא מנומק ב"וושינגטון פוסט" מאת ריצ'ארד גולדסטון הביא כאן לצהלות שמחה, חינגת גולדסטון, שלא נודעו כמותן מזמן. ואמנם ההסברה הישראלית נחלה ניצחון, ועל כך היא ראויה לברכות. אבל השאלות נותרו מעיקות כשהיו, והמאמר של גולדסטון לא הצליח להשיב עליהן - הלוואי שהיה מוחק את החשדות והחששות כולם.

מי שכיבד את גולדסטון הראשון צריך לכבדו גם עכשיו, ועם זאת לשאול אותו: מה קרה? מה בדיוק אתה יודע היום, שלא ידעת אז? האם יודע אתה היום, שמתיחת ביקורת על ישראל גוררת מסע לחצים והכפשות שאינך יכול לעמוד בו, "יהודי שונא עצמך"? את זה יכולת לדעת קודם.

האם שני הדו"חות של מארי מקגוואן-דייוויס הם שהביאו לתפניתך? כי אז כדאי לקרוא היטב מה כתוב בהם. בדו"ח השני שלה, שפורסם לפני כחודש ולא זכה משום מה לשום אזכור בישראל, כתבה המשפטנית האמריקאית, כי "אין כל אינדיקציה לכך שישראל פתחה בחקירת פעולותיהם של אלה שעיצבו, תיכננו, פיקדו ופיקחו על מבצע עופרת יצוקה". אם כך, מנין לך לדעת מה היתה המדיניות שעמדה מאחורי המקרים שחקרת? ומה ההתלהבות שאחזה בך לנוכח החקירות שצה"ל עשה בעקבות הדו"ח שלך?

צריך להיות אוהב ישראל מושבע במיוחד, כפי שאתה מעיד על עצמך, כדי להאמין שצה"ל, ככל גוף אחר, יכול לחקור את עצמו. צריך להיות חובב ציון עיוור כדי להסתפק בהן, חקירות לשם חקירות, שלא הולידו שום קבלת אחריות וכמעט אפס העמדות לדין: חייל אחד עומד לדין על הריגה.

אבל הבה נניח לייסורי גולדסטון הלא צעיר ולחיבוטיו. הבה גם נניח לדו"חות של ארגוני זכויות האדם. הבה נסתפק בנתונים של צה"ל עצמו: על פי דו"ח של אמ"ן, נהרגו במבצע 1,166 פלסטינים, מתוכם 709 מחבלים, 162 שלא היה ברור אם היו חמושים, 295 בלתי מעורבים, 89 מתחת לגיל 16 ו-46 נשים. כל הנתונים האחרים תיארו תמונה חמורה יותר, אבל הבה נאמין לצה"ל. האם כ-300 אזרחים הרוגים, בהם עשרות נשים וילדים, אינם סיבה לחשבון נפש לאומי נוקב? האם כולם נהרגו בטעות? ואם כן, האם 300 טעויות שונות אינן מחייבות מסקנות? הזוהי ההתנהלות של הצבא הכי מוסרי בעולם? ואם לא, מי מקבל אחריות?

"עופרת יצוקה" לא היה מלחמה. הבדלי העוצמה בין שני הצדדים, צבא המדע הדמיוני מול יחפני הקסאמים, אינם יכולים להפוך אותו לצודק כשהמכה המונחתת חסרת מידתיות כל כך. זו היתה התקפה קשה על אוכלוסייה אזרחית צפופה וחסרת ישע, שבה הסתתרו גם מחבלים. מותר להאמין שצה"ל לא התכוון להרוג במזיד אזרחים, אין לנו חיילים רוצחים כמו בצבאות אחרים, אבל צה"ל גם לא עשה די למנוע את הריגתם. עובדה שנהרגו, ורבים כל כך. לדוקטרינת אפס הנפגעים שלנו יש מחיר.

גולדסטון ניצח בשנית. קודם אילץ את צה"ל להתחיל לחקור את עצמו ולנסח לעצמו קוד אתי חדש; עכשיו נתן, בלי משים, אור ירוק ל"עופרת יצוקה 2". הניחו לו. מדובר בדיוקננו, לא בדיוקנו: האם מרוצים אנו ממה שקרה? האם באמת גאים אנו ב"עופרת יצוקה"?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו