בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אליה ליבוביץ | מה רוצים הפלסטינים?

תגובות

הרוב המכריע של אזרחי ישראל היהודים מתנגד כנראה לנסיגה חד-צדדית משטחי יהודה ושומרון. מיליוני אזרחים אלה מתחלקים לשתי מחלקות: הלאומנית והביטחונית. האסכולה הלאומנית מתנגדת לכל נסיגה, שכן שטחי יהודה ושומרון שייכים לעם ישראל. אנשי האסכולה הביטחונית מצהירים שהם מוכנים להסכים לנסיגה, אך לא באופן חד צדדי. הם אומרים שהחזקת השטחים היא צורך ביטחוני ישראלי, משום שהפלסטינים/הערבים רוצים לזרוק את היהודים לים. על פי ניסוח אחר, הפלסטינים רוצים גם את רמלה, יפו ושייח מוניס. הביטחוניסטים אומרים שעד שלא נשמע מן הצד הפלסטיני מקהלה מזמרת בקול אחד, רם וצלול, שהם אינם רוצים יותר לחזור לרמלה, כל נסיגה משטחי הגדה רק תקרב אותם למימוש הרצון הזה.

שתי האסכולות שוגות שגיאה פטאלית במשוואת הכוח בעולם ובמזרח התיכון שהם מנסחות. מה שלא ייעשה על ידי ממשלת ישראל מרצון, ייעשה תחת לחץ חיצוני, אנטי-ישראלי, שיגבה מישראל מחיר כבד מאוד.

עם הטיעון הביטחוניסטי אפשר אולי לקיים גם דיאלוג ענייני כלשהו. חולשתו הבסיסית היא הישענותו על מושג "הרצון של העם הפלסטיני". ראשית יש לומר שהטענה של מישהו שהוא יודע מהו רצון זה היא התיימרות חסרת שחר. די בשתי דוגמאות עדכניות כדי להראות זאת: חוסני מובארק היה כל חייו מעורה בחיי הצבא והעם המצרי, וכנשיא שלט בכל מנגנוני המדינה, המשטרה, המשטרה החשאית, הצבא והמודיעין. לא היה אדם בעולם שהיה יותר מיודע ממנו על מה קורה בתוככי עמו. והנה מתברר שלאותו איש יודע-כל, ולא במליצה, לא היה צל של מושג מה רוצה העם המצרי.

הדוגמה השנייה, במישור האינדיווידואלי, היא מקרהו המצער של משה קצב. אדם זה היה במשך כ-40 שנה בלב החיים החברתיים והפוליטיים של מדינת ישראל. עשרות אלפים הכירו פרטי פרטים של הביוגרפיה שלו ואינסוף ביטויים למה שהוא תיאר כמחשבותיו ושאיפותיו. עתה מתברר שאיש מאותם המונים לא ידע כלל מה האדם הזה רוצה.

חוסר היכולת לדעת מה רוצה אדם נובע מכך שרצון מסוים ומוגדר היטב כלל לא קיים כגורם נתון במציאות. לעתים קרובות אדם אינו יודע אפילו מה הוא עצמו רוצה. לבו של כל אדם מלא אינספור רצונות, בהם גם רבים העומדים בסתירה זה לזה. כולם תלויי זמן ונסיבות, ועוצמתם משתנה ללא הרף. מה שעושה אדם נקבע על פי הרצון שברגע העשייה מכריע את כולם. כך גם לגבי מה שמכונה "רצון של אומה". ההיסטוריה מלאה דוגמאות לשינויים שמתחוללים במבנה של רצונות לאומיים, לעתים אפילו בפרקי זמן של שבועות או ימים ספורים.

ההיסטוריה של מדינת ישראל עצמה מספקת דוגמאות רבות לשינויים כאלה. למשל, מנחם בגין הוביל ב-1952 הפגנה רבת משתתפים, חסרת תקדים בהיסטוריה של ישראל עד אז, נגד הסכם השילומים. ההפגנה ביטאה רצון אמיתי של חלק גדול מהישראלים לנתק כל קשר אפשרי עם "עם המרצחים משמידי עמנו", כלשונו של בגין. 15 שנים לאחר מכן, היה הוא עצמו חבר בממשלת ישראל שהיתה בקשרים פוליטיים, כלכליים, צבאיים ותרבותיים עם אותו עם.

מדיניות החוץ והביטחון של ממשלת ישראל אינה יכולה להיות מבוססת על היומרה לדעת מה רוצה עם אחר, ובוודאי שאין ביכולתה לשלוט על רצון כזה. המשימה של הממשלה היא ליצור מציאות שבה שום עם או מדינה לא יתקפו את ישראל. נסיגה מן השטחים תסיר את האצבע המשולשת שישראל תוקעת בלב הטריטוריה הפלסטינית. ההתנחלויות מעבר לקו הירוק אינן רק התגלמויות של אלימות ישראלית שפוגעת ישירות בהמוני בני העם הפלסטיני. הן גם התגרות בוטה בגאווה ובכבוד העצמי שלהם, שהזמן לא יטשטש. ישראל אינה יכולה לחסל רצון של פלסטינים "לחזור" לשייח מוניס. אולם נסיגה מהשטחים ובניית גשר יבשתי יעיל בין רצועת עזה ליהודה ושומרון יבראו מציאות שבה יש סיכוי שמנהיגים פלסטינים לא יתאמצו יותר לגייס את הקולקטיב הפלסטיני למלחמה בישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו