בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמיר אורן | הרגעה בלי הכרעה

תגובות

שבעה באפריל הוא תאריך חשוב בתולדות חיל האוויר הישראלי. ב-1967 הופלו בו שישה מטוסים סוריים בקרבות אוויר מעל דמשק והחוף המזרחי של הכנרת, והתחילה הספירה לאחור למלחמת ששת הימים. בשבוע שעבר נוספה לו בלוח השנה שורה חדשה: היירוט הראשון של רקטת גראד ב"כיפת ברזל".

ב-44 השנים שבין ציוני הדרך השתנתה מלחמת ערב-ישראל. חיל האוויר חדל להפיל מטוסי אויב, כי הם אינם ממריאים נגדו לקרב. שלושה עשורים, מ-1955 עד 1985, התנגשו טייסי סילון ישראלים במצרים ובסורים, ירדנים ועיראקים וגברו עליהם ביחסי-הפלות מוחצים. המאמץ הערבי הופנה לכיוונים אחרים. פחות צבאות סדירים של מדינות ומשטרים, יותר ארגונים תת-מדינתיים; טנק ומטוס נצורים, בעוד מטען-הנפץ, הטיל נגד-טנקים ורקטות וטילי קרקע-קרקע מופעלים.

לטייס הישראלי, על סגולותיו, הכשרתו, מטוסיו המערביים והפיתוחים המקוריים במערכותיו, היה יתרון גדול על יריבו המצרי והסורי, עוד כאשר המיג-21 לא נפל מהמיראז' ובוודאי בהמשך. אבל הפער בין איש החמאס היורה טיל או רקטה, שלא לדבר על מתאבד-הנפץ, לבין החייל, השוטר או איש השב"כ, המנסה לבלום את עוצמת ההתקפה, אינו כה גדול. על כל פנים, הוא לא היה די גדול להקהות את העוקץ המצטבר של הפיגועים, בין ישירים ברחוב או באוטובוסים, ובין עקיפים, באש תלולת מסלול.

המענה למתקפת הטרור במחצית הראשונה של העשור שעבר היה משולב, הגנתי והתקפי. הגנתי, בשיפור המערך המודיעיני, של שב"כ ואמ"ן, ובפרישתה החלקית של הגדר ממזרח לקו הירוק, כחיקוי חלקי ומאוחר של הגדר הדרומית, סביב עזה. המענה ההתקפי היה מבצע "חומת מגן". בדרום נע צה"ל בכיוון ההפוך, החוצה, ונמשך טרור אווירי ואחר (ירי, מטענים וניסיונות חטיפה) מתוך השטח.

הציון לשבח ללוחמי ההגנה האווירית, המפעילים את "כיפת ברזל", הוא ציון לגנאי, או במונחי חיל האוויר רישום לחובה, לדרג הצבאי והמדיני הבכיר. מי שהיום מתהדרים בהישג היו עד לא מכבר, הם וקודמיהם, מתנגדי ההשקעות במערכות ליירוט רקטות לטווח קצר ובינוני. כשיזמים ומומחים מחוץ לממסד הביטחוני הציעו להם פתרונות מהירים, הם נדחו בשאננות ובהתנשאות.

הנימוקים הנגדיים, בתנאי מחסור תקציבי מתמיד, היו מתחומי האסטרטגיה (מוטב לרכז מאמץ בהתקפה ובאמצעים גמישים ורב-תכליתיים ובראשם המטוס, לקרבות אוויר ולתקיפות קרקע), תורת הלחימה (ידיעת היריב שישראל מוכרחה לתקוף, בהעדר הגנה, תתרום להרתעתו), והמסורת הארגונית (בחיל האוויר מובילים המטוסים המאוישים. מטוסים-ללא-טייס ואמצעים קרקעיים להפלת כלי-טיס נדחקים למושב האחורי).

הסיפור של "כיפת ברזל", כמו של הפטריוט מול הסקאד לפני 20 שנה, מאמת את צדקת האיסור להשאיר את המלחמה לניהולם של הגנרלים, במדים ובלעדיהם - והם שאיישו את הצמרת כולה, גם בממשלה, בשנות הסירוב לפתח ולהצטייד במערכות כאלה.

הקצינים עם הברזלים על כתפיהם אומנו לפעול בחזית; אין להם מיומנות עודפת בהבנת האוכלוסייה האזרחית. מערכות ההגנה האווירית אמנם לא יביאו את ההכרעה החמקמקה במלחמה, אבל הן יכולות לסייע במניעת הסלמה, בתרומתן להפחתת חרדות האזרחים ולהפגת הלחץ למבצע התקפי גדול. האזרחים, במלחמה עכשווית, רוויית תקשורת, קשב בינלאומי ואילוצים משפטיים, הם גייסות משפיעים לא פחות מאלה שבאוגדות ובטייסות.

לצד ההכרעה, ההתרעה וההרתעה, גם ההרגעה היא רכיב בסיסי בביטחון. היא חלקית בלבד, משום שהפלת גראד אינה חזות הכל - אין מיגון מפני טיל "קורנט" המשוגר לעבר אוטובוס או חלון בית בקיבוץ, וייתכן עדיין שלבסוף תיאלץ ישראל לפעול להפלת שלטון החמאס. אבל יש הבדל גדול בין לבסוף לבין מלכתחילה, בין כורח לבין להיטות, וההבדל הזה הוא גם פער המנהיגות שממנו סובלת ישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו