בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מורן שריר | חצי דקת דומיה

"קל, קשה, אנוש", הערוץ הראשון, 21:30

תגובות

שרי רוצה לצעוק ושכולם ישמעו אותה. הבן שלה איתי ארנליב, נפצע ממטען בפעולה של פלוגת צנחנים בשכם. "נפצע" זה אנדרסטייטמנט. כשהוא הועלה למסוק הבטן שלו היתה פתוחה והיתה סכנה ממשית שהוא יאבד את רגל שמאל ויד ימין, אם בכלל ישרוד. על רגל ימין לא היה מה לדבר, היא נשארה מאחור בזמן שהחובשים, ומאוחר יותר הרופאים, נלחמו על חייו. אמיר בר-שלום ואביטל בן משה-ברנר ליוו את משפחת ארנליב בתהליך הארוך של השיקום הפיזי והנפשי. שמונה חודשים לאחר הפיצוץ ישב בר-שלום עם הארנליבים בבית החולים ושוחח איתם על החיים בצל הפציעה. כולם הסכימו שעד שזה לא קורה לך, זה לא מעניין אותך. האב דוב'לה, במידה מסוימת גיבור הסרט (אותו רואים מהפריים הראשון, לפני שהאם שרי ואיתי עצמו נפתחים למצלמה בהדרגה), אומר שכששומעים ברדיו שחייל נפצע, מזדעזעים לעשר דקות וחוזרים לשגרה. "אחרי זה העולם ממשיך. העולם חזק", הוא אומר ספק בצער, ספק בתקווה. אבל שרי לא מוצאת נחמה בכוחה של השגרה. היא רוצה שהעולם יבין את כאבה ויכאב איתה. היא היתה רוצה שהמדינה תעצור מלכת בכל פעם שחייל נפצע אנושות, שהרדיו יידום לחצי דקה לפחות כדי שיבינו שיש פה אנשים שהחיים שלהם קפאו, אולי אפילו נגמרו.

אי אפשר לשפוט את כאבה של שרי ארנליב. מצפייה בסרט היא מצטיירת כאשה אמיצה שמסרבת להתבכיין או לבוא בטענות אל אף אחד - מהקצינים בשטח עד הקדוש ברוך הוא - על האסון שפקד אותה. ברור, עם זאת, שהעולם אינו צריך ואינו יכול לעמוד מלכת עם כל פציעה של חייל, וחצי דקה או שעתיים של דממה ברדיו לא ישיגו דבר. יכולות ההדחקה של המוח האנושי הן פנומנליות. מה שכן אפשר לעשות זה לשדר סרט כמו "קל, קשה, אנוש". זה אינו תפקידם של הערוצים המסחריים אבל בפירוש חלק ממשימותיו של הערוץ הראשון. הסרט הזה הוא חצי דקת הדומיה ששרי רוצה והוא זועק יותר מכל דממה רדיופונית. השאלה היא מה תשיג חצי דקת הדומיה הזו. איתי למשל, חושב שהפציעה שלו לא הזיזה לראש הממשלה דאז אולמרט, משום שזמן קצר אחרי הפגישה בין השניים אישר אולמרט להעביר לפלסטינים 25 שריוניות. ואולי בעצם זו היתה ההשפעה של הפגישה? בעיני איתי המסר של הפציעה ברור והוא אינו מסר של פיוס. ניתן להבין אותו. אירוע כזה נוטה להקצין עמדות פוליטיות ובמקרים מסוימים לטלטל אותן עד לקיצוניות השנייה. זה לא ממש משנה לאן אירוע כזה (או סרט מרשים שכזה) לוקח אותך, כל עוד הוא יטלטל אותך מהאדישות ויעזור להבין שאי אפשר להמשיך ככה, שהקיפאון קטלני והשקט שקרי. עכשיו תסיקו מזה מה שאתם רוצים.



שרי ארנליב. אי אפשר לשפוט את הכאב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו