בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדים אינם חפצים

תגובות

בית המשפט העליון, בהרכב של תשעה שופטים, דן בשבוע שעבר בגורלה של ילדה בת שבע, שהוריה הנרקומנים מסרו לרשויות מרצונם כשהיתה בת שישה חודשים. בחייה הקצרים טולטלה הילדה בין מוסדות הגמילה שבהם שהתה אמה לבין מוסדות לילדים, שקלטו אותה כל אימת שהאם חזרה לעולם הסמים.

עתה, לאחר שש שנים של הליכים משפטיים בשלוש ערכאות ושנה לאחר שהוכרזה הילדה בת אימוץ ונמצאה משפחה שמוכנה לאמצה, מתוך קיום מפגשים עם האם, התבקש בית המשפט העליון להחליט אם ראוי לקיים החלטה קודמת של בית המשפט מלפני כחודשיים. אז הוחלט כי הילדה, שהיתה במוסד, תוחזר שוב לידי האם שנגמלה בינתיים. ההחלטה ניתנה בניגוד להמלצות מומחים, בשלוש חוות דעת, ואף שהילדה לא זכתה לחיות בחיק משפחה בשבע שנותיה.

בציבור נתפשת הפרשה כסיפור סוחט דמעות, שבמרכזו ילדה שהושבה לחיק אמה. בעיני, כשופטת בדימוס שישבה בתיקי אימוץ רבים, מעוררת הפרשה שאלות נוקבות: האם ראוי שילדים ישמשו שפני ניסיונות לצורך שיקום הוריהם, בלי להגביל את התקופה שבה תינתן להורים הזדמנות להשתקם? האם ראוי שילדים ישהו במוסדות תקופות ממושכות, בשלב משמעותי להתפתחותם, ובתקופות אלה יחוו שוב ושוב ניתוק ונטישה? האם לא ראוי שילדה בת שבע, שגורלה עומד להיחרץ על ידי בית המשפט, תהיה מיוצגת כך שטובתה תישקל באופן עצמאי? האם ראוי שהליך אימוץ יתנהל בבתי המשפט במשך שש שנים?

הדיון הציבורי באימוץ מעלה רגשות קמאיים בדבר הזכות להורות, המכונה "קול הדם". תחושת הרכושנות כלפי ילדים, המקובלת משחר ההיסטוריה, מתעצמת ובולעת כל שיח אחר. כאילו לא השתנה העולם, כאילו לא הוכרו זכויות ילדים במשפט הבינלאומי ואף בישראל.

במאה ה-20 חל שינוי במעמד הילד והוא הוכר כאדם בעל רגשות, צרכים ודעות משל עצמו. בעקבות השינוי נוצרה ההבנה שבמצבים קיצוניים, שבהם הורים נוטשים את ילדיהם, מתעמרים בהם או אינם מסוגלים למלא את חובותיהם הבסיסיות כלפיהם, חובתה של המדינה להתערב. כך גם התפתח מוסד האימוץ; ביסודו עומדת ההכרה כי חיים בחיק משפחה עדיפים על חיים במוסד, שאינו מקנה לילדים תחושות של יציבות, שייכות, ביטחון וייחוד.

הרוח הזאת מאפיינת את האמנה בדבר זכויות הילד מ-1989, שישראל חתומה עליה. האמנה מדגישה את חשיבות התא המשפחתי ואת החובה של המדינה לעזור למשפחה למלא את תפקידה. אם הנסיבות אינן מאפשרות לילד להישאר במשפחתו הביולוגית, יש להבטיח לו טיפול חלופי במשפחה אומנת או באמצעות אימוץ. מגורים במוסד הם חלופה אחרונה.

בפסיקת בית המשפט העליון ב-50 השנים האחרונות נקבע, כי ילד אינו חפץ שלהוריו יש זכות קניין בו ואינו אובייקט שיש לשמור ולהחזיק להנאתו של אחד ההורים. בהליכי אימוץ אין זכות בכורה לזכות הטבעית להורות. הבכורה ניתנת לזכותו של הילד לסיפוק צרכיו הפיסיים והנפשיים ברמה הדרושה להתפתחותו התקינה.

והנה התבשרנו בפסיקת העליון, כי יש בסיס להשוואה בין זכות הקניין לבין הזכות להורות: "אם המדינה מכירה בזכות הקניין - קל וחומר שיש להכיר בזכות להורות".

לתומי סברתי, שהזכות להורות אינה דומה כלל לזכות הקניין, לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה משפטית. היחסים של הורים כלפי ילדיהם מושתתים על אהבה, נתינה, מסירות, חינוך - מושגים זרים למושגי הקניין. כאשר יש התייחסות קניינית אל ילד, קל להעבירו ממקום למקום, בלי להתחשב בצרכיו, ברגשותיו, בדעותיו, ברצונותיו, משל היה חפץ.

עד מתי נוסיף לערוך ניסויים על גבם של ילדים באצטלה של קדושת "קול הדם"?

הכותבת היא שופטת בדימוס בבית המשפט המחוזי בתל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו