בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל הסיבות לדאוג | נחמיה שטרסלר

תגובות

רזי ברקאי נשמע מופתע. איך זה שהבורסה עולה בעוד שהדרום מופצץ בגראדים? כך שאל בתחילת השבוע את הכתבת הכלכלית של גלי צה"ל. ואז, בדיוק באותו יום, התפרסמו נתונים על היצוא הישראלי, שלפיהם הוא המשיך ועלה עד שהגיע לרמה הגבוהה שבה היה ב-2008, טרם המשבר הכלכלי העולמי.

אז איך זה יכול להיות, ששער הדולר יורד והיצוא לא מתמוטט? האמת היא, שברקאי לא לבד. שתי האניגמות הללו מדידות שינה מעיניהם של כלכלנים רבים. נתקלתי בראשונה שבהן בעת מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006. צפון המדינה, כולל חיפה, הופצץ, אנשים נהרגו, מפעלים הושבתו - אך המשקיעים לא ברחו, יציבות המחירים נשמרה והמשק המשיך לצמוח כאילו כלום לא קרה.

זאת היתה הנקודה שבה הבנתי שמשהו יסודי מאוד השתנה במשק. הוא גדל והתחזק והפך להיות גמיש ביותר. אם מפעל אחד נסגר, השני מכפיל את תוצרתו. התחרות הגבוהה והפתיחות ליבוא גרמו לכך שאף מפעל אינו יכול לנצל מצב משברי ולהעלות מחירים, פן ייזרק מהשוק. כמו כן, הלב העסקי לא נפגע - תל אביב היתה מחוץ לסיפור. לכן המשק לא התרגש ממלחמת לבנון השנייה, לא ממבצע עופרת יצוקה וגם לא מהתקפת הטילים הנוכחית בדרום.

הבורסה משקפת זאת היטב. היא ממשיכה לעלות, כי הציבור לא מסתכל על הטווח הקצר, אלא מתחשב רק בטווח הארוך. הוא מעריך שגם אם ישראל תיכנס לעזה, התוצאה תהיה מכה לחמאס ושקט לאחר מכן. כלומר, מבחינה כלכלית אין חשש ממבצע צבאי, אפילו ההיפך.

ועכשיו לאניגמה השנייה, זו של שער החליפין. באמצע 2004 שער החליפין היה 4.5 שקלים לדולר. הוא נשאר סביב שער זה כשנתיים, אבל במחצית השנייה של 2006 החל הדולר במסעו דרומה וחצה את גבול ה-4 שקלים באוקטובר 2007. היצואנים החלו לצעוק בקול גדול, ששער נמוך מ-4 שקלים פירושו סוף ליצוא, סוף לצמיחה וסוף למשק. הם אמרו שייאלצו לפטר אנשים ואף לסגור קווי ייצור. אבל השער המשיך לרדת (למרות מאמצי הנגיד) וכיום הוא פחות מ-3.5 שקלים לדולר. איך היצוא לא מתמוטט?

התשובה היא, שהמגזר הפרטי שלנו לא מחכה לסטנלי פישר וגם לא ליובל שטייניץ. הוא מתייעל כל הזמן, ממציא מוצרים עם ערך מוסף גבוה וחודר לשווקים חדשים בהודו ובסין. הגמישות הזאת והחיסכון בהוצאות מאפשרים ליצואנים להמשיך לייצא ולהרוויח, למרות שחיקת שער החליפין.

ויש עוד גורם שעזר למגזר העסקי מאז 2003 ועד לאחרונה: הרפורמות במשק. צריך להבין שרפורמות פירושן פיחות ריאלי, ובמלים ברורות יותר: הקטנת הוצאות. כי ברגע שמפריטים חברות ממשלתיות, או שמכניסים תחרות (כמו בנושא הטלפונים הסלולרים), או שמקטינים את הוצאות הממשלה וכך מאפשרים הורדת מסים - המשמעות היא הוצאות נמוכות יותר ליצואנים, ולכן עלייה בכדאיות היצוא.

אבל בשנתיים האחרונות נעצר קטר הרפורמות. בנימין נתניהו אמנם הבטיח לפני שנתיים-שלוש רפורמות גדולות: רפורמה בחשמל, שהיתה מוזילה את מחירו, רפורמה במינהל מקרקעי ישראל, שהיתה מורידה את מחירי הקרקע, ורפורמה בנמלים, שהיתה מורידה את עלויות המשלוח הימי. אבל דבר מכל אלה לא קרה.

לזה ראוי להוסיף את הסכמי השכר רחבי היד שנחתמו לאחרונה במגזר הציבורי, שהעניקו לחלק מהוועדים החזקים תוספות שכר מופרזות של כ-20%. המשמעות היא שגם המגזר הפרטי ייאלץ להעלות שכר, כדי שיוכל להתחרות על אותו כוח אדם מול הממשלה. כמו כן, הסכמי השכר יאלצו את העיריות להעלות ארנונה וגם הממשלה, שעד לפני שנתיים הורידה מסים, תיאלץ להעלותם כדי לממן את כל התוספות.

כל אלה הם ייסופים ריאליים, כלומר עלייה בהוצאות, שזה בדיוק ההיפך ממה שנחוץ היום ליצואנים. לכן לרזי ברקאי יש עכשיו כל הסיבות שבעולם להיות אזרח מודאג ששואל שאלות קשות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו