בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בנבי מוסא נזכרתי בכוונה המקורית (שהלכה פאייפן) של דת משה

לא היה מזיק לכמה משמאלני הסלון של תל אביב להצטרף להילולה של נבי מוסא, כדי לדעת שבכסף ובתפנוקים לא בהכרח טמון הסיפוק הרוחני

תגובות

אנא, האשימו אותי שאני אוריינטליסט. אני משתוקק לשאת את התואר הזה כדי לצחוק על כל אלה שביום אחד החליטו לזרוק לפח את כל היופי האמיתי שיש באהבה הלוהטת שהיתה לדורות של אירופאים למזרח. נכון שזו היתה אהבה תמימה, ולפעמים לא צודקת, ולפעמים אכזרית, אבל כלום אין הרבה סיפורי אהבה תמימים, לא צודקים או אכזריים? אלא שמישהו הוציא פסק הלכה, שמרגע מסוים ואילך, אם אדם אוהב לנסוע לארצות ערביות, או להתרועע עם ערבים, הוא נחשב ריאקציונר (מצד שני, אם הוא לא אוהב לנסוע לארצות ערביות ולא להתרועע עם ערבים, הוא גם נחשב ריאקציונר). אם כך, אני גאה להיות ריאקציונר, וקולוניאליסט, ואוריינטליסט.

במסגרת הניאו-ריאקציונריות שלי התיידדתי עם הסופר אייל מגד, מי שהואשם בעבר הלא רחוק בהתיידדות חשודה עם בנימין נתניהו, שגם אני, בטיפשותי, חשבתיה פעם לעוון. לא הבנתי אז, שאפשר להיות חבר של נתניהו ולהישאר תמים וטהור, ולא ליהפך בהכרח לפוליטיקאי מושחת. מאז חזרנו להיות ידידים, אני רק נהנה. קודם כל, אייל הוא מן הגברים יפי העין וטובי הלב ביותר שהעמיד לנו גזענו העברי וזה כשלעצמו נחמד, סתם ללכת לצדו ברחוב. שנית, דרכו גיליתי ואני מגלה כל פעם קצת יותר, את יופיה הקולינארי של ירושלים הערבית, את החומוסיות של העיר העתיקה והמזרחית, ובעיקר את פילוסופיית החיים שלו, שאינה קשורה בהכרח לירושלים אבל גם כן קשורה בה, פילוסופיה של שלווה גדולה וקבלת הדברים ברוגע, כפי שהם, ובפתיחות אמיתית.

אייל אינו שומר את התגליות האוריינטליסטיות שלו לעצמו. ועל כן, כשנודע לו שבחודש אפריל מתקיימת העלייה לרגל המוסלמית המסורתית לקברו של משה - הלא הוא מוסא, הקבור על פי מסורת האיסלאם בנבי מוסא שבמדבר יהודה - ושהדבר מלווה בטקסים של מחול מיסטי ונגינה, הוא מיהר להודיע לי ולא עבר זמן רב והתייצבתי אצלו, וירדנו יחדיו המדברה.

החגיגה בנבי מוסא. תצלום: בני ציפר

לא היו כמעט יהודים מלבדנו במקום המבודד הזה, הנחשב ל"שטחים" - מלה שמפחידה לעצמה את רוב גיבורי השמאל הסלוני התל אביבי, שנורא רוצים שלום עם הפלסטינים, ונורא מרחמים על הפלסטינים, אבל אין להם מושג ירוק על החיים של הפלסטינים, ועל העובדה שהם באים מרחבי הגדה בעונה זו כדי לחגוג את חג האביב בנבי מוסא, ושזו מסורת המתקיימת ברציפות מאז ימי הביניים, שהוחנקה לחלוטין בכל השנים של הכיבוש.

אבל לא באתי לדבר כאן על דברים עצובים אלא על שמחה. ומה שראיתי היה שמחה דתית אמיתית. קבוצה של עולי רגל משכם במדים של מועדונם הדתי, באו הם ודגליהם, מי לחולל בחצר של נבי מוסא, מי להתפלל במסגד הקטן הצמוד לקברו של משה-מוסא, ומי (וזאת בעיקר הנשים) לנשק את מצבת הקבר עצמו ולשאול משאלות.

המחוללים היו צופים, או סופים, כלומר מה שמקביל למקובלים או לחסידים ביהדות, אלה שעובדים את אלוהים באופן לא אורתודוקסי. הסופים לא תמיד אהודים על אחיהם המוסלמים, אבל ביום ההוא לא ראיתי איבה אלא הילולה של אחווה. סופי אחד מזוקן עבר עם סלסילת סוכריות וחילק, והתעקש לכבד את כולם, כולל אותנו, היהודים. וסופי אחר, שנראה נכבד, ולבש גלימה ארוכה רקומה, והתברר שהוא מן הכפר טירה שבמשולש ושבימים רגילים הוא עובד כספר נשים ברעננה, הסביר לנו את כל התורה הסופית על רגל אחת, ואת הסובלנות האינסופית שלה.

שמו היה כמדומני פואד, והיה אתו בנו, תלמיד תיכון ושחקן כדורגל, שאותו ייעד לגדולות. בכלל, ניגשו אלינו אנשים לא מעטים וילדיהם אתם וביקשו אם אפשר שנמליץ עליהם בבוא היום באוזני שלטונות צה"ל לגייס אותם למשמר הגבול! והם לא נראו כמי שמתלוצצים. בחלומותיהם המיסטיים, אם כן, הם רואים את דור ההמשך שלהם בדמות חיילים ישראלים גאים. הם שמנת חלקם הוא השפלות מיד אותם חיילים, רוצים בדמיונם להיות ממושפלים למשפילים.

עתיקה היא אחוזת הקבר של מוסא, ונראית כמנזר של נוצרים. עולים במדרגות אל תאים, שהיו פתוחים כולם באותו יום, ומשפחות משפחות היו ממוקמות בהם ואכלו את ארוחת הצהריים. נאמר לי שחלק מהתאים הללו שימשו פעם מרכז גמילה מסמים.

ואז החל הטקס, ברחבה המרוצפת המרכזית שמאחורי אולם הקבר. כמה גברים התמקמו ליד מיקרופון והחלו לתת את הקצב בזמרתם, שנעשתה מהירה יותר ויותר, וסוערת יותר ויותר, וכללה חזרה על כמה פסוקים שוב ושוב. את זימרתם ליוו מתופפים על דרבוקות קטנות ועל תופים גדולים, וכמה נגני צלצלים, שהחזיקו, קשורות לאצבעותיהם, דיסקיות ארד והקישו בהן בקצב הנגינה. וסביב סביב שילבו הגברים ידיים למחול דבקה לוהב, ובתוך המעגל נושאי הדגלים נופפו בדגלים הכבדים.

צנוע מאוד היה הטקס לעומת טקסי האקסטזה של הסופים הטורקים המחוללים של קוניה, או לעומת הדרווישים של מצרים. אבל המחשבה שעמים אינם מוותרים על מסורותיהם, ולמרות הקשיים והמחסומים, משהו אינסטינקטיבי בתוכם אומר להם לקום וללכת אל המקום המסוים הזה, הוא לפלא בעיני. הרי זה כמו ציפורים הנודדות על פי האינסטינקט וחוזרות לאותו מקום ובאותו מסלול.

ובתוך כל ההמולה שוחחתי קצרות עם עוד מבקר יהודי שהיה שם, עורך הדין שלמה לקר, המייצג את הבדווים של האזור ומגן עליהם מפני ההתעמרות של שלטונות הצבא והמדינה. נדמה שכולם מכירים אותו כאן וחולקים לו כבוד, וכמין אמא תרזה שעבדה עם המצורעים בהודו, הרי הוא עובד עם המצורעים של ישראל, שהם הבדווים ובייחוד הבדווים הספציפיים הללו, שבט הג'אהילין, החיים בפחונים לאורך הכביש היורד מירושלים לים המלח, ואוי לבדווי שיעז לתקן את הפחון שלו ולהחליף לוח פח בלוח פלסטיק למשל: מיד יבוא הצבא ויהרוס.

לקר הצליח, בכוחות משותפים עם נציגי השבט, להביא לכך שייבנה בית ספר לילדי הסביבה, ואף ראיתי אותו מן הכביש: שום ילד יהודי בישראל לא היה מוכן להיכנס ללמוד בבית ספר כזה, שאינו נראה אלא כמין בקתת בוץ. בשביל הבדווים זה הישג אדיר שבית המשפט אישר להם להקימו והצבא לא בא והרס.

הנה כי כן, לימד אותי נבי מוסא דבר או שניים. כמובן שאיני מאמין שמשה רבנו באמת קבור שם במתחם הזה, אבל מה שברור לי הוא שלא היה מזיק לכמה משמאלני הסלון של תל אביב לרדת ולהצטרף להילולה של נבי מוסא בחג האביב, ולו כדי להרגיש מצד אחד את האי צדק ואת הפער העצום בין העוני והעליבות של שם לבין התפנוקים של כאן, אבל מצד אחר לדעת שבכסף ובתפנוקים לא בהכרח טמון האושר והסיפוק הרוחני.

האם לא זה היה הרעיון המקורי (שהלך לגמרי פאייפן) של משה רבנו כשיסד את דת ישראל וכשהוציאנו ממצרים ומהעושר לקח אותנו אל העוני והמחסור? גם לשם כך צריך לרדת לנבי מוסא: כדי להיזכר לאיזה עיוות הגענו כיהודים, שמצד אחד אנחנו חוגגים את ליל הסדר המספר על יציאה של עם עבדים משיעבוד מצרים, ומצד אחר, בלי שום נקיפות מצפון, לא נותנים לעבדים שבקרבנו, כמו למשל, הבדווים העלובים הללו שבפחונים לאורך הדרך לים המלח, אבל לא רק להם, את היחס האנושי המינימלי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו