בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרב מיכאלי | רוצים שקט כאן

תגובות

"מי שרוצה שקט מוחלט - יש עכשיו את פינלנד ואת מערב אירופה ושיילך לשם", אמר השבוע אהוד ברק, שר הביטחון, בראיון ברדיו לאריה גולן ביחס לאירועים בדרום. זאת לא טעות. ברק אמר את זה בקולו: "מי שהגיע הנה למדינת ישראל, כדי להקים פה את ביתו הלאומי אחרי אלפיים שנה, צריך לדעת לעמוד גם במבחנים, מי שרוצה שקט מוחלט שיילך לפינלנד".

מעבר לעובדה שהאמירה הזאת עומדת בסתירה לכל הרעיון הציוני - שהרי מי שהגיע לכאן אחרי 2,000 שנה הגיע לכאן בדיוק בשביל שקט - באמירה הזאת של ברק מתמצית כל התורה של השלטון בישראל כולה: אני השלטון, אתם בשר התותחים שלי, ואתם תעשו מה שאני קובע לכם, לא להיפך.

המציאות הזאת מעצבת כל מאבק חברתי שמתקיים כאן ב-30 השנים האחרונות, וביתר שאת את המאבקים ה"פוליטיים", הדורשים את סיום הכיבוש, עשיית שלום, ולמעשה את ביטול שלטון כת הביטחון עלינו.

"כל האפשרויות בידינו", אמר ברק באותו ראיון, והוסיף מיד: "חמאס משתכלל וצה"ל משתכלל". זאת המשוואה ואין בלתה. שלום, הסכם, אינו נמצא בין כל האפשרויות שבידינו, לשיטת ברק.

יום טוב סמיה כתב כאן לפני שבוע ("הצבא המוסרי בעולם", "הארץ", 5.4), כי "אין שום צבא בעולם שאולץ על ידי מנהיגיו לשלוט בעם אחר כמעט 40 שנה". מלת המפתח היא "אולץ". זה 44 שנים השלטון בישראל מאלץ את האזרחים והאזרחיות שלו, שרובם המכריע רוצים שלום ואינם רוצים את ההתנחלויות, להמשיך למות בחזית ולהתפוצץ בעורף, פשוט כי הוא יכול.

בספרו "מלחמות לא קורות מעצמן" מראה מוטי גולני איך כבר בשנת 1967, לפני המלחמה, אסר לוי אשכול על ראש המוסד אז לנסוע לשיחות עם מצרים. ב-70' אסרה גולדה מאיר על נחום גולדמן לדבר עם הנשיא נאצר. היא אמרה: "אין עם מי לדבר". נשמע מוכר?

ב-73' סירבה הממשלה לניסיונות להסדר עם מצרים ועם ירדן - סירבה לתיווך של האומות המאוחדות, לתיווך של האנגלים ולתיווך של קיסינג'ר - אף על פי שתוצאות הסירוב היו ברורות לה לגמרי, והיא אף דאגה כיצד תציג אותן לציבור, אבל זה לא הפריע לה ללכת עם זה בכל הכוח למלחמה.

כך זה המשיך, בהתמשכות מלחמת לבנון הראשונה, בחוסר התכנון של השנייה, בהליכה לקמפ-דייוויד בלי תכנון מוקדם ובלי גיבוי לכישלון, בהתעלמות מהיוזמה הסעודית, בהתנתקות בלי הסכם, בהמשך הבנייה בהתנחלויות.

מאז נוספו וממשיכים להיתוסף לנו הלומי קרב ונפגעי טראומה, אחרי שאולצו להיות סלקטורים במחסומים, שוברי ידיים ורגליים, הורגי אזרחים, ילדות וילדים, קורבנות לפיגועים, לקסאמים ולטרור, החיים בסיוט מתמשך שנה אחרי שנה.

היום יותר מתמיד המנהיגים שלנו מקריבים את האזרחים למען מטרות "לאומיות" כביכול, המשרתות בעיקר את האגו הלאומי הפרטי שלהם. אהוד ברק, שכבר הושווה לנפוליאון, מזדהה כנראה יותר עם לואי ה-14 בתחושה ש"המדינה זה אני", ולכן, מי שלא טוב לו אצלי - יתכבד וייסע לפינלנד.

הגיע הזמן שנגיד שהמדינה זה אנחנו, ואנחנו רוצים מנהיגים שירצו להשיג שקט כאן, לא בפינלנד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו