בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיה סלע | תסלחי לנו שאנחנו טיפשות כאלה

אבודים, ערוץ 2, 21:00

תגובות

איזה בזבוז. צופית גרנט הפרועה, הבוטה, שיודעת לצאת מהשורה, מוותרת על עצמה כדי להכריח זקנות לחצות את הכביש. הצופים הם הזקנות שאותן מכריחה גרנט לחצות והכל כדי להצטרף אל ממלכת הריגוש.

גרנט מצדה עוזרת לזולת למצוא הורים נוטשים, אחים אבודים. היא מבטיחה שבתוכניתה החדשה יהיו רגעים מצמררים אבל גם רגעים מאושרים. כאשר מבטיחים לו צחוק ודמע, אדם צריך לדעת כי מוטב לו לשכב על הגב ולצפות בכוכבים ובירח, רק לא להיכנע.

צפייה בטלוויזיה היא מלחמה פנימית שדורשת איפוק וכוח רצון. יום ביומו היא מאלצת את הצופה להתגונן מפני המפגע הקיטשי האינסופי שמציעים לו, וקל ליפול למלכודת הזאת, לבכות קצת בערב מול אנשים שבוכים קצת. כבר כל כך קשה למצוא טלוויזיה שלא מנסה לרגש עם אקדח לרקה, כמו אומרת לנו שעכשיו זה הזמן, שתיים שלוש דמעה. גרנט מלווה בעריכה ברוטלית סוחטת דמעות. את הבת שבאה מנתיבות לפגוש את אביה ברוסיה מצלמים כשהיא עומדת בקצה שביל בעוד אביה פוסע לקראתה דרך ארוכה, מנגב את הדמעות. גרנט שואלת ומפרשת את מה שממילא רואים על המסך. "הרגע המדהים", היא קוראת לרגע המפגש שמוצג לפנינו, כאילו אם לא תאמר שמדובר ברגע מדהים נתבלבל ברגשות.

אבל כל זה אינו מספיק. כמה חודשים לאחר המסע המרגש היא מושיבה את האובייקטים שלה מול מוניטור כדי שיראו את עצמם נפגשים, דומעים, מתרגשים, וכדי שיתרגשו מעצמם שוב. ושוב הריטואל של הדמעות והגרון הנשנק. הצופה נותר נטול ברירה, ברור שהוא דומע, הוא הרי צופה רגיש, ולכן הוא חייב להתגונן מבעוד מועד, ולסרב להיות חלק מהקיטש הברברי הזה. הוא יכול גם לקוות שצופית גרנט תקבל הצעות מוצלחות יותר, נועזות יותר, הוא יודע שהיא יכולה. הוא יודע שכמעט כלום כבר לא נשאר לו שם על המרקע. אפילו בחדשות מייצרים כתבות סוחטות דמעות על תופעת הגירושים או על אנשים טובים, שלא לדבר על אופן הסיקור הרגשני של חדשות רציניות ושאר טיפשויות.

הצופה חושד גם שכל הרגשנות הזאת שוב יושבת על המשבצת של סוגה עילית במסווה של דוקומנטרי, למרות שאין למאחדי המשפחות אינסטינקטים דוקומנטריים בסיסיים. כי היה רגע אחד יפה בכל העיסה הזאת. הכל נראה מודבק, חיפוש בהילוך מהיר, כי בקרוב הפרסומות. אבל כשגרנט מגיעה למחוז קורסק במערב רוסיה היא נכנסת לכנסייה המקומית. ברור שאין לה עניין בסביבה אליה נקלעה, בסבתות עם המטפחות על הראש, בחיים שהן חיות. היא רק שואלת אם הם מכירים את האב האבוד. הזקנות מכוונות אותה ומתנצלות "תסלחי לנו שאנחנו טיפשות כאלה", הן אומרות, מצחקקות, בסצנה נפלאה שנחתכת באחת לטובת המשך מסע מלא דמעות וחסר כל ערך.



אבודים. לבכות קצת בערב מול אנשים שבוכים קצת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו