בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איילת מוהר | אומרים שהיה פה שמח

תגובות

מארס 1977. העיתונאי דן מרגלית חושף את חשבון הדולרים של אשת ראש הממשלה, לאה רבין. ישראל מלקקת עדיין את פצעי מלחמת יום כיפור, וחמש דקות לפני המהפך הפוליטי הגדול של אותה שנה מתקיים בירושלים, כבכל שנה מאז 1960, "פסטיבל הזמר והפזמון".

זה היה הפסטיבל האחרון שבו הוענק רק פרס לזוכים. בשלושת הפסטיבלים שבאו אחריו שוגר הזוכה במקום הראשון לתחרות האירוויזיון, ואין דרך מתאימה יותר לתאר את המרחק בין "רקפת" בביצוע רוחמה רז (תלמה אליגון ומוני אמריליו), שזכה בפסטיבל של 1977, לבין "אבניבי" בביצוע יזהר כהן (אהוד מנור ונורית הירש), שזכה בפסטיבל ב-1978. שנתיים אחר כך, ב-1980, היה זה "פסטיבל הזמר והפזמון" האחרון.

בשבוע שעבר היתה לי שיחה עם אחד מחברי, מוסיקאי פעיל, שבשנים האחרונות מוצא את עצמו בעל כורחו במרכז המלחמות התרבותיות הצצות חדשות לבקרים. בשיחה עלתה אותה נקודה שוב ושוב: מצוקת האמנים, המלחינים והיוצרים, שאינם בהכרח חולמים להרוויח כסף מרינגטונים או מהורדות שירים ברשת, אלא פשוט למצוא מסגרות יצירה משקיעות. במדינת ישראל נוצר בשנים האחרונות מצב, שבו גם סופרים מצליחים מסוגלים אך בקושי להתפרנס כראוי מיצירתם, ומוסיקאים מעלים חיוך ממורמר על פניהם כשהמלה "תמלוגים" מוזכרת בסביבתם. ערבי מחווה מתקיימים כל הזמן, כמין שם קוד לערב התרמה לעוד שחקן או זמר המתקשה לממן שכר דירה, לשלם לביטוח הלאומי, או פשוט לחיות ולהזדקן בכבוד.

אמת, זמרים ומלחינים לא קיבלו מעולם את תמיכת המדינה, ודאי לא בקצבה מיוחדת. תורתם אינה מוגדרת אומנותם. אבל בשנים עברו היו להם הרבה יותר מקורות יצירה ופרנסה. המציאות התרבותית בישראל עברה שינוי גדול עם לידת הרשות השנייה וירידת קרנה של רשות השידור. בשנים שבהן רשות השידור והטלוויזיה הישראלית היו אחראיות ללוח השידורים הופקו אינספור תוכניות ילדים ונוער, ערבי משוררים, פסטיבלי זמר, ובאופן שוטף השקיעו כסף בתוכניות מוסיקה מיוחדות ברדיו בקול ישראל, והיו גם מופעי רדיו ואלבומים.

פסטיבלי הזמר של רשות השידור, למשל, היו המשך ישיר של הלהקות הצבאיות. במעבר על רשימות הכותבים, המבצעים, המלחינים והבמאים שהיו פעילים בגופים אלה בשנים הענפות ההן אפשר לראות בבירור, כיצד הם היו שלובים זה בזה; חבורת "לול", כדוגמה, שמנתה בין השאר את יוצאי הלהקות הצבאיות, התגבשה ועברה מסלול יצירה עצמאי, שבעקבותיו שובצה התוכנית שיצרה החבורה בטלוויזיה הישראלית. תוכניות הטלוויזיה הלימודית של אותה תקופה התבססו אף הן על אותם יוצרים מובילים, בשילוב שחקני תיאטרון ותיקים ושחקנים מתחילים. למעשה, עד ערב לידת הערוץ המסחרי ב-1993, סיפקה רשות השידור פרנסה ועבודה לאלפי אמנים. לא רק לזמרים, מלחינים ומשוררים, אלא גם לנגנים, מעבדים מוסיקליים ובמאים.

הייתכן, כי כמו אב רוחני שמאס בעדר מאמיניו שהתפקרו, כמו מחנך שאיבד שליטה, מאסה בנו רשות השידור והותירה אותנו לחסדי פומפיי של הרשות השנייה? אולי נואשה?

הטלוויזיה המסחרית מתיימרת להניח לפתחנו חופש יצירה נרחב, אבל היא גם מנותבת על ידי תוכן שיווקי של הזכייניות עצמן ושל המפרסמים. הבמה הרשמית של רשות השידור נתנה לנו בעבר לגיטימציה להיות איכותיים ומקוריים בלי להתחסד, להתנצל או לנסות לקלוע לטעם של כולם בעת ובעונה אחת. באופן מפתיע, היא היתה נועזת יותר מכל גוף שידור אחר.

מדינה מתוקנת דואגת לתקצב ביד רחבה את יסודות התרבות, האמנות והמוסיקה שלה, ואת יוצריה; לא באופן ישיר, אלא באמצעות תקציבים המוקדשים להפקות וקידום אפיקי יצירה. לא מפעל הפיס צריך לממן אותם, אלא משרד החינוך והתרבות. הערוץ הראשון צריך להיות חברת ההפקה הגדולה ביותר בארץ, ממש כמו הבי-בי-סי הבריטית, ולא רק מחסן נוסטלגי המשחרר מדי פעם חומרים שהתמזל מזלם לשרוד בארכיון המתפורר.



אורי זוהר ואריק איינשטיין ב''לול''. מהלהקות הצבאיות לרשות השידור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו