בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמר עמר-דאהל | ציונות או שלום

תגובות

שר הביטחון מבקש להבהיר, לנוכח ההתלקחות בדרום, כי "מי שהגיע הנה כדי להקים את ביתו הלאומי צריך לדעת לעמוד. מי שרוצה שקט מוחלט, יש עכשיו את פינלנד ואת מערב אירופה, והוא יכול ללכת לשם". על כך משיבה ניבה לניר ("מי רוצה את פינלנד", "הארץ", 11.4) "תודה, לא. מי רוצה את פינלנד? באנו מאירופה לא כדי לחזור אליה. ולא רוצים את אצבעו של הילד ההולנדי בסכר. וגם לא הילד מבגדי המלך החדשים".

שתי אמירות אלה מתמצתות את המלכודת שלתוכה נקלעה ישראל הציונית. דברי הגנרל ומנהיג השמאל הציוני בשני העשורים האחרונים, האחראי במידה רבה לכמה וכמה עימותים צבאיים, מרמזים על היות המלחמה חלק בלתי נפרד מהקמת הבית הלאומי היהודי, חלק בלתי נפרד מהקיום הישראלי.

ואכן, מלחמות ישראל התאפשרו ברובן על ידי אותו קוד חברתי: הן נחוצות למימוש הפרויקט הציוני. כשברק שולח את המצפים ל"שקט מוחלט" חזרה דווקא לאירופה, הוא מדבר אל עורף שמזמן הפנים את הקוד הביטחוני של "אין ברירה"; אל ציבור מותש שלמעשה השלים עם הגישה של מנהיגיו, כי אין אפשרות להסדר מדיני, והקיום הלאומי כרוך בהכרח בהמשך הסכסוך.

לניר חוששת בדיוק מכך. כציונית שרוצה להמשיך ולהיות חלק מקולקטיב יהודי-לאומי, היא רואה במלחמה סכנה אמיתית לציונות. היא לא רוצה "את אצבעו של הילד ההולנדי בסכר" - מנהיג שרואה במלחמות דבר בלתי נמנע. גם לא "את בגדי המלך החדשים" - מנהיגות ריקה מתוכן מבית מדרשו של בנימין נתניהו. לניר בבעיה: היא מסרבת להשלים עם המשמעות של אי-השגת הסדר עם הפלסטינים לגבי המשך החיים בישראל הציונית. חזרה לאירופה אינה אופציה עבורה.

אבל לניר גם יודעת שהקיום הלאומי היהודי בישראל הושג במידה רבה בחרב. המנהיגות הישראלית לדורותיה מחזיקה בעיקרון, שעל פיו הפרויקט הציוני נבנה על בסיס חזקה היסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל. ישראל הוקמה במאמץ צבאי אדיר, ומאז היא מנהלת מדיניות-מלחמה שמטרתה העיקרית לשמר את ההישגים הטריטוריאליים שלה. כיבוש הארץ וקולוניזציה יהודית תוך כדי דחיקת התושבים הפלסטינים בציון הם מעיקרי המדיניות של ישראל הציונית מאז היווסדה. השמאל הציוני הוביל למעשה מדיניות זו. לניר מתעלמת מהאלמנט הכוחני במימוש הציונות.

האפשרות של מדינה פלסטינית מפחידה את ההנהגה הישראלית, ולא רק את הימין הציוני. כך שהחשש וחוסר האונים מהסדר כפוי על ידי הקהילה הבינלאומית מחדדים את המבוי הסתום ההיסטורי שלתוכו נקלעה הציונות כפתרון "הבעיה היהודית": מצד אחד הלאומיות היהודית עדיין נתפשת כאופציה יחידה לקיום יהודי בטוח. מצד אחר, הולכת וחודרת ההכרה כי קיום לאומי יהודי בארץ ישראל אינו מספק ביטחון, ובטח ובטח שאינו הולך יד ביד עם שלום.

ד"ר תמר עמר-דאהל מלמדת היסטוריה באוניברסיטת ברלין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו