בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יואל מרקוס | שמנהיגינו יעקרו לפינלנד

תגובות

"מי שהגיע לישראל כדי להקים פה את ביתו הלאומי אחרי אלפיים שנה צריך לדעת לעמוד גם במבחנים. מי שרוצה שקט מוחלט שיילך לפינלנד". הצעה זו של אהוד ברק, המחזיק מעצמו כגאון, היא הטיפשות בהתגלמותה. בפינלנד לא רק קר מאוד, לא רק חשוך בחורף, אלא שהיא דווקא ויתרה על שטחים גדולים לטובת ברית המועצות ופינתה כחצי מיליון תושבים מבתיהם. אם כבר, עדיף שמנהיגינו ייסעו לשם ללמוד איך מפנים רבבות בתים מדייריהם.

העובדה שביבי וברק מצטלמים ליד כיפת ברזל - אותי מייאשת. היה עדיף שיצטלמו במעמד חתימת הסכם שלום עם הפלסטינים, במקום להתפאר בכלי היורה טילים יקרים (כ-100 אלף דולר האחד) ומגן על חלק מזערי של העורף בפריפריה, החשופה יחסית ל-80 אלף הטילים של החיזבאללה, סוריה והחמאס. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, אך כיפת ברזל סותרת את האסטרטגיה של בן גוריון להעביר את המלחמה לשטח האויב ולסיימה במהירות.

ביבי נוטה לאחר לפגישות ולמשוך קבלת החלטות מנהיגותיות. מאז נאום בר אילן לא עשה שום מהלך משמעותי. סירב להקפאה נוספת של חודשיים, הבטיח נאום בר אילן 2, אך "התנה" את השמעתו במסע לוושינגטון. מבוהל ממה שברק מכנה איום "הצונאמי המדיני" הצפוי לנו באו"ם בספטמבר, התחיל בהקפאה פה ושם דווקא בירושלים, ובלי תמורה. ווינטג' ביבי: יקיצה מאוחרת מדי וגם בלא תמורה.

הממשלה דוחה החלטות אסטרטגיות, וכשהיא נתקלת בבעיות חבריה מתחילים להתרוצץ כעכברים מסוממים. העולם ממשיך להתקדם לא לפי הקצב שלנו, גם לא האירועים. ההצהרה באו"ם ב-1975, שהציונות היא גזענות, היא פסיק ביחס להכרה הצפויה במדינה פלסטינית בגבולות 1967. ובמקביל מתארגן המגה-משט לעזה. במלים אחרות: הופכים אותנו למדינה מצורעת.

המגעים שלנו עם המדינות שמהן ייצאו או בהן יעגנו האוניות בדרך לעזה מוכיחים, שיש דרך חכמה יותר מלהגיע לעימות דמים בלב ים, שהעולם שוב יגנה אותנו בגללו. מה הפחד הזה לעזאזל - שיעגנו בעזה כמה שירצו, למי זה אכפת?

ברק הוא שהצמיד את הביטוי "צונאמי" להחלטה הצפויה באו"ם. ביטוי מצמרר מדי, בהתחשב בכך שהוא מתאר את האסון ביפאן. אך עדיף לחשוב מה עושים, במקום לפטור את הצפוי לנו ב"או"ם-שמום". לפי תסריט האימים שלנו, הפלסטינים תיכננו תחילה להעביר את ההחלטה על הכרה במדינתם למועצת הביטחון, אך ההנהגה הנוכחית די חכמה כדי לא להביאה לגוף זה - כדי להימנע מווטו אמריקאי. שנה ורבע לפני הבחירות לנשיאות לא יאפשרו לאובמה להימנע מהטלת וטו, כדי לא לאתגר את הבוחר היהודי.

השגרירה שלנו לשעבר באו"ם, פרופ' גבריאלה שלו, בדעה שלהחלטה הצפויה בעצרת אין שיניים. "מדינה פלסטינית בלי צבא, בלי גבולות מוכרים ובלי הסכמת ישראל איננה מדינה. לשלום בוודאי זה לא יתרום". אבל הלוך הרוח של מנהיגותנו, ולפיו אובמה עסוק בקריירה שלו ולפיכך אין מה למהר לעשות ויתורים - מופרך. אין מצב שאובמה אדיש למה שקורה. "הוא לא שוכח ולא סולח", אומר המומחה צבי רפיח.

כשהסביבה גועשת, אובמה בדעה שפתרון מדיני יתרום לייצוב האזור. נקודת המוצא של הממשל היא, שסטטוס קוו איננו בר קיימא. במוקדם או במאוחר הוא מוביל לתוצאה רעה, בעוד שמהבחינה האישית של ביבי המצב הנוכחי של חוסר תזוזה עדיף. אין מכנה משותף לביבי ואובמה. אולי יש אפילו דם רע ביניהם. אבד גם האמון בהבטחת ברק to deliver את ביבי.

הדיווח שהביא פרס מוושינגטון על מצב הרוח של אובמה היה מדכא. הממשל מצפה ליוזמה של ישראל, שאם לא כן ייתן לה "מחט בתחת" (כפי שיחשוף מן הסתם הוויקיליקס של הדור הבא), קרי: פתרון כפוי. העובדה שאיום זה מושמע מדור לדור ואינו מתממש אינה אומרת, שיום אחד לא ינחת עלינו "מספיק ודי" נשיאותי. זו תהיה אולי הדרך היחידה שבה יוכל נתניהו להיכנס להיסטוריה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו