בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבי בראל | סינדרום קדאפי

תגובות

"נעמוד איתן מול אלה שינסו להכתיב לנו תנאים, שישאירו אותנו ללא ביטחון וללא שלום", התחייב בנימין נתניהו ביום חמישי בכנס הליכוד, וכמעט שאפשר היה לחוש - נכון יותר להצטמרר - מאווירת "העם רוצה בהמשך שלטון הליכוד", שריחפה באולם.

הנה קם מנהיג יהודי אמיץ לב, המוכיח שגם הוא יכול להסתגל לאווירה החדשה במזרח התיכון. כשם שקדאפי, אסד, עלי עבדאללה סאלח ואחרים מאשימים "גורמים זרים" בניסיון לכפות על משטריהם רפורמות - הנה גם לישראל יש "גורמים זרים", שמנסים לכפות עליה מדיניות שאין היא רוצה בה. "שנתיים עמדנו עמידה איתנה", הזכיר נתניהו לנאמניו את הישגו הגדול, שדחק את ישראל אל פינת המנודים בעולם.

נתניהו איננו מובארק או בן עלי. הוא קרוב יותר לקאדפי או לאסד. כמותם הוא דוגל ב"עמידה לאומית איתנה" מול הלחצים הבינלאומיים והאיום הפלסטיני לכונן מדינה. מן הלחצים מבית נתניהו הרי איננו צריך להיות מודאג. אלה כבר מזמן אינם קיימים. כמו במצרים ובתוניסיה לפני המהפכה, האופוזיציה בישראל היא אופוזיציה-מטעם, חלק בלתי נפרד ממשחק הקריצות שבין השלטון ליריבים לכאורה.

אבל גם את "הגורמים הזרים", בין אם זאת ארה"ב או הפלסטינים, ינסה נתניהו לתמרן תוך שימוש בשותפים משכבר במזרח התיכון. וכי מה רוצים האמריקאים? למוטט את האי הדמוקרטי האחרון שנשאר במזרח התיכון, הטובע בים של הפיכות עממיות שאינן מוליכות עדיין לשום מקום? האם הם רוצים מדינת חמאס גם בגדה ובירושלים, אחרי שכוננו מדינה שיעית בעיראק ואי-מדינה באפגניסטאן? ואולי מוטב שארה"ב תחליט קודם כיצד ייראה סוף המשחק בלוב, בתימן או בסוריה, לפני שהיא מפעילה מכבש נגד המדינה היהודית ומנסה להכתיב לה תנאים?

הו, אילו נימוקים נפלאים מספקות המהפכות במדינות ערב למנהיג הישראלי, שמרגיש כבר את טלטלת גלי הצונאמי המדיני. הוא יידע בכשרונו לנווט את גלשן הגלים שלו אל חוף מבטחים. הוא יפטפט את האמריקאים למוות ויצרף את הפלסטינים לציר הרשע. והנה הפתעה. בלון ניסוי ריחף בשבוע שעבר מעל שמי ישראל ועליו הסיסמה "נסוגים קצת - מרוויחים הרבה". גם נתניהו מבין, כנראה, כמו עמיתיו במזרח התיכון, שצריך לתת משהו כדי להרוויח את הרוב. עכשיו הוא מציע "קצת נסיגה" - בלי פינוי התנחלויות, בלי פירוק מאחזים, בלי העברת אוכלוסייה, בלי סמכויות מדינה - כדי לבלום את סכנת ההכרזה על מדינה פלסטינית.

נתניהו מציע, כנראה, ליישם עוד חלקיק מהסכם וואי, שעליו חתם ב-1998 ושמעולם לא יושם. פטנט נאה: לפלסטינים ולאמריקאים הוא יציג זאת כוויתור תקדימי יוצא דופן, לישראלים הוא יזכיר שבסך הכל מדובר ביישום הסכם שכבר נחתם - שום תקדים, שום ויתור חדש. הוא בונה על התגובה הפלסטינית האוטומטית שגורסת הכל או לא כלום. להם הרי כבר נמאס מפירורי הצעות, ממו"מ חסר תכלית, מנוכלות מדינית ישראלית. הם שועטים לעבר המדינה, ובדהרה הזאת, מקווה נתניהו, הם עלולים ליפול למלכודת החדשה, לדחות את ההצעה לנסיגה חלקית ולשחק לידי ישראל. ומה אם יחליטו לקבל את הנסיגה החלקית אך להמשיך במקביל לקדם את הקמת מדינתם?

נכון שהנסיגה המינורית שמציע נתניהו איננה פותרת דבר. היא איננה מספקת את הרעב של הפלסטינים למדינה, והיא לא תצליח למנוע את המסע להקמתה. אבל יש בה רכיב משמעותי ביותר שבגללו חשוב לאמצה: היא תרסק את הקביעה "נעמוד איתן מול מי שמנסה להכתיב לנו תנאים", ותחזיר לישראל את ביבי הלחיץ מהסכם וואי. היא תראה שכמו מובארק או אסד גם נתניהו אינו חסין ללחצים, ושגם הוא מבין סוף סוף שהנוסחה "שלום תמורת שלום" נטולת חיים.

אבל לכך צריך שותף פלסטיני, שלא ידחה על הסף את ההצעה הישראלית רק משום שהוא ממהר למדינה הפלסטינית. אפשר גם וגם ולא רק או-או.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו