בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרג'ו דלה-פרגולה | אירופה של כל אזרחיה

תגובות

לאחרונה גוברת בשיח הציבורי הישראלי הדאגה מהתחזקות ביטויי חוסר הסובלנות כלפי לא-יהודים, ומיוזמות חקיקה שיש בהן, לכאורה, דה-לגיטימציה של מיעוטים, או של כל בעל דעה שונה מזו של המחוקק עצמו. קיימת סכנה ממשית שהחברה הישראלית תהפוך למוקד של גזענות, והוויכוח איננו על עצם התופעה, אלא על ממדיה, ואם היא הפיכה. זאב שטרנהל מתריע מפני פשיזם בישראל. שלמה אבינרי מודאג אף הוא, אך מזהיר מפני שימוש בלתי מתאים של הביטוי בנסיבות כאן. דימיטרי שומסקי מעדיף להיזכר בטוטליטריזם הסובייטי. מול כל אלה ואחרים, קמים אישים וחוגים המודאגים מטשטוש, או אף ממחיקת, הזהות התרבותית היהודית של מדינת ישראל.

את סוגיית הקיצוניות בהלך הרוחות הישראלי ניתן למדוד, ראשית, בקנה מידה אובייקטיבי. לא קשה לבדוק מתוך הצעות החוק המוגשות בכנסת, או מתוך התכנים בתקשורת הכתובה והמשודרת, כמה פעמים השנה, לעומת שנים אחרות, מופיעים ביטויים הפוגעים בשוויון הזכויות ובחופש הדעה של כל האזרחים, או באופי הדמוקרטי והסובלני של רוב החברה הישראלית ביחס ל"אחר". שנית, ניתן להתייחס למציאות הישראלית בהשוואה למקומות אחרים בעולם, ובפועל זה מה שמאפיין את רוב הביקורת על המתרחש בארצנו. נאמר - בערך - "ראו לאן הידרדרנו, באירופה או באמריקה זה לא קורה".

כאן, חוששני, מחטיאים המבקרים את המטרה, ונראים מנותקים למדי מהמציאות במדינות המערב. טעות זו אינה מבטלת את הסכנות הקיימות אצלנו, אך היא מסיטה את הדיון מהתמודדות הכרחית עם מציאותנו המורכבת, אל עבר דימויים של מציאות אידילית שאינה קיימת עוד, או אולי אף פעם לא התקיימה. כדי שהדיון יעמוד על יסוד מאוזן ומשכנע, מן הראוי להתייחס לשני היבטים - אחד עכשווי והשני עקרוני יותר - בחברה האירופית בימינו.

התנהגותן בימים אלה של מדינות אירופה מול המהומות במדינות ערב מעלה שאלות קשות, ובעיקר: באיזו מידה קיימות אותן הנורמות והמורשת האזרחית הנאורות, האמורות לאפיין את היבשת. ראשי מדינות האיחוד האירופי אינם מסכימים לחלוטין על מדיניות משותפת של קליטת הפליטים מצפון אפריקה והגירה חוץ-אירופית בכלל. המתחים הפנימיים עלולים להביא למשבר מדיני רציני באיחוד, אם לא לפירוקו. חמור מזה, ובאותו ההקשר, בכל אירופה צצות ופורחות לאחרונה מפלגות פוליטיות לאומניות וגזעניות - עד לקצה של הבדלנות המזוינת. ערכי הרב-תרבותיות והפלורליזם הפוליטי לא רק שנחלשים במהרה, אלא שלנוכח החלק ההולך וגדל בשלטון של מפלגות גזעניות במדינות שונות, נראה שהמורשת האזרחית הנאורה מעולם לא נקלטה באמת בקרב עמי אירופה.

זווית מעניינת שנייה באה מעיון בחוקות של מדינות אירופה. אז מתגלה, כי נורווגיה ודנמרק, הנאורות שבמדינות, מחויבות בחוקתן להיות מדינות פרוטסטנטיות-לותרניות, מלטה ואירלנד הן מדינות קתוליות ויוון היא מדינה נוצרית אורתודוקסית.

מלבד אי הפרדת הדת מהמדינה, רוב מדינות אירופה מוגדרות חוקתית כמדינות הלאום של אותה המדינה (כך בפולין, רומניה, סלובניה, סלובקיה, גרמניה, רוסיה, וכו'). יש מדינות המגדירות את שפת הלאום בלבד כשפה הלאומית (למשל בצרפת), או אפילו את שפת פלג אחד מתוך כלל העם שבמדינה. כך, בספרד, חובה על כל אזרח לדעת ספרדית, אבל לא קטלאנית. בבלגיה, תקנות חמורות מגדירות מה השפה המותרת בכל אזור, ומגבילות את השימוש בשפות האחרות במקום.

המדינה האירופית בת זמננו רחוקה מלהיות מדינת כל אזרחיה. רוב המדינות מקפידות להגדיר בחדות משפטית מי "אנחנו" ומי "הם", מי לגיטימי ומי לא. כל זה לא משנה את הנורמות האזרחיות הרצויות בישראל. אולם, במציאות, ישראל העכשווית דומה יותר למדינה אירופית מצויה מאשר שונה ממנה.

הכותב הוא דמוגרף ופרופ' אמריטוס ליחסי ישראל-תפוצות באוניברסיטה העברית בירושלים



הפגנה בלונדון נגד איסור עטיית הרעלה בצרפת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו