בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסי שריד | כל הארץ עגלים-עגלים

תגובות

כל אימת שההנהגה הישראלית חוזרת בה מעוד החלטה חשובה - לנאום את נאום בר-אילן 2 או לא לנאום, להיפגש עם ג'סטין ביבר או לא להיפגש - היא נתלית ב"רחשי לב הציבור"; יש לנו ממשלה מאזינה, שסקרים-ותומים מאירים לה את דרכה.

ההאזנה הזאת היא הזנה גרועה למקבלי החלטות. לו משה רבנו היה קשוב כראש ממשלתנו לקול-ענות או לקול-בכיות - לא היינו נגאלים, היינו נשארים עד היום בבית עבדים. גם בעבדות יש מידה בלתי מבוטלת של נוחות.

"הציבור" לא באמת רצה לצאת ממצרים והיה מוכן בכל הזדמנות לוותר על ההזדמנות לעצמאות. משה לא נזקק לסקרים, כדי לדעת עם מי יש לו עסק - עם קשה עורף ונרגן.

עוד בטרם שהסכים פרעה לשלחם, וכבר באו בטענות למשה ולאהרן על שהבאישו את ריחם בעיני המלך, והם דווקא רצו למצוא חן בעיניו. וכאשר הבחינו במצרים שרודפים אחריהם, שוב התחיל הקוטראי: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" המעברים מדפרסיה לאופוריה - כמנהג האופייני לאספסוף - הם חדים ומהירים: לא עובר זמן רב, חיל פרעה טבע בים, והם כבר אומרים שירה, הללויה.

אמנם ארץ ישראל נקנית בייסורים, אך לא צריך להגזים: פתאום, במרה, אין מה לשתות, ובמדבר סין אין מה לאכול, והגעגועים לסיר-הבשר אוכלים בכל פה. רפידים היא התחנה הבאה, ושוב אין מים. מזל גדול שלא היה אז חשמל לקירור ולמיזוג אוויר. לו מישהו ניתק את הזרם בסניף המרכזי - משה היה נסקל, ואפילו מנגד לא היה רואה את הארץ.

והנה, מי זה מופיע לו בחיי האומה אם לא העגל, הנורא בחטאים. רק הוא היה חסר כאן כדי לכער עוד יותר את תמונת המסע. לרגע היה נדמה להמון שההנהגה הראשית נעלמה - אולי מתה, אולי ברחה - ומיד קמים לעשות-על-האש ולצחק, מתחילים לעבוד אלוהים אחרים. בלי עגלי זהב וכסף להשתחוות להם, אין למתבהמים חיים של מותר האדם. כשנתניהו אומר שהוא קשוב ל"רצון העם" - מה הוא בעצם שומע מתוך ה"מו" הזה.

למה ללכת רחוק, להרחיק את עדותנו לימים ההם. האם בזמן הזה לא נתרבו עליליות, שנפתחו בקול ענות גבורה ונסתיימו בקול ענות חלושה? האם לא הומטו עלינו אסונות בתמיכה של רוב מכריע בתחילתם, שהפך למיעוט מבוטל באחריתם? הכל טמון בסקרים וחתום בזיכרון. רצון-העם הוא קנה רצוץ, שעליו מסוכן להישען כמעשה בכל יום. בן-גוריון שהבדיל בין "רוצה" ל"רצוי" הבין זאת.

המון ברעה הוא תמיד אותו המון, והדורות אותם דורות, רק גדולי הדור קטנים, וגורמים לנו להיראות כחגבים. אין עוד שוברי לוחות ואין אוספי שברים ומאחים; ואין יורדים מן-ההר אל-העם, כי מי שמעולם לא הצליח לעלות, לעולם לא יוכל לרדת כדי לשבת בתוך עמו.

יציאת מצרים לא הסתיימה, היא רק מתחילה, כי ההתנגדות הפנימית לשחרור תמיד נשארת ומקננת. הבוקר, ערב חג, אני פותח את חלון ביתי וארצי, משקיף החוצה ופנימה, בניסיון להתאים את עצמי לאביב: כל הארץ עגלים-עגלים, כל הארץ זרועה בשברי לוחות. בזווית העין אני מבחין בתורים ארוכים, אנשים רעבים ומושפלים מחכים למן ולמתן; קשה לזהות אותם, הם שקופים.

מבטי נודד ונופל על שכנים משם, שמטפסים על גדרות וחומות כדי לשבור שבר כאן; ועל אנשים שחורים וילדיהם - עושים רושם של פליטים - שהם הגרים בארצנו; אני רואה את הלחץ אשר לוחצים אותם. איפה אני נמצא - במצרים, במדבר, בארץ הבחירה?

פתאום הכל מתחבר: באותו היום מחליטים להגיש כתב אישום נגד שניהם בחשד לפיטום עגלים: נשיא לשעבר במצרים, עוד שר מכהן בישראל. הם מתחילים להיות יותר דומים לנו בביעור חמץ, ואנחנו - יותר דומים להם בלכלוך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו