בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצחק לאור | על הסחיטה

תגובות

חודש הזיכרון קרב - בנוסף לשפע ימי הזיכרון הדתיים, כלומר חגי ישראל - ובמרכזו יום השואה ויום הזיכרון לחללים. ככל שמתרחקים בזמן, מתבצקת תודעת הקורבן הישראלית. בתרבות הזאת שוקעים הישראלים לתוך תודעה עצמית של היות-קורבן. מי שמבקש להבחין בין סוגים שונים של ציונות, אותם ידעה מדינת ישראל מאז הקמתה, הנה הבולט שבהם: המעבר מתודעת חלוציות לפטריוטיזם של קורבנות.

גם אם מניחים בצד את העובדה האירונית, כי ככל שהקורבנות הם נתיני ישראל בשטחים כך גוברת תודעת הקורבן הישראלית; גם אם מתעלמים מההנחה, ולפיה תודעת הקורבן מתוזמרת היטב מלמעלה; גם אם מתעלמים מכל סיבה, ונותרים רק עם הידיעה שהישראלים מתענגים על תחושת הקורבן - ראוי להבחין עד כמה כרוכה הא-פוליטיות הישראלית, האין-אונות האופוזיציונית, באותה תודעה, אם תרצו, תוקפנות סבילה, בלשון הפסיכולוגים, פעולת תגמול מתמשכת.

סביר להניח שהנקודה המכרעת למעבר הזה, מציונות של "סוכנים פעילים" בהיסטוריה (בעיני עצמם) לציונות של קורבן, התרחשה יחד עם ההצלחה הישראלית לזכות בבכורה בתוך העם היהודי. דבר זה לא היה מובן מאליו עד סוף שנות ה-60. עד אז התחרו ישראל והציונות שלה ב"גלותיות", כלומר במה שתואר בציונות הישראלית כסבילות, כחיים בזויים. בתחרות הזאת טיפחה ישראל את דימויי הבנייה, החריש, הלחימה. כאשר הוכרעה המערכה, עם קשר או בלי קשר לניצחון של 1967, וכאשר נכנעה יהדות ארה"ב, המתחרה נגד תביעת הייצוג הבלעדית של העם היהודי בידי ישראל, וקיבלה את הבכורה הישראלית בחיי התרבות שלה-עצמה, הכתירה מדינת ישראל את עצמה כנציגה יחידה של העם היהודי, ושילבה את היהודי, כקורבן-נצח של תלאות, עם גבורת מחסומים והפגזות.

אין כמו צירוף "קורבנות הטרור" ליום הזיכרון הממלכתי לחללי צה"ל, שבוע אחרי יום השואה, כדי להדגים עד כמה חזקה תפישת הקורבן הישראלית ועד כמה היא שונה מהראשית.

הצרה היא שבעלי תודעה עצמית של קורבן אינם מסוגלים באמת לפעול, אלא ללכת בתלם, בצייתנות, בתוך סיפור סחטני חוזר על עצמו, כתוצאה מהציווי: הם מתו כדי שאתם תעשו מה שאומרים לכם. אין לדברים הללו שום קשר לזיכרון היסטורי. הזיכרון ההיסטורי הישראלי הוא מיתוס, מורכב בעיקרו מחובה לציית בשם קורבן הנצח.

אי אפשר לתאר את הניצחון הסופי של הימין בבחירות האחרונות, בלי לקחת בחשבון גם תהליך זה. זהו מגרש המשחקים שלו, ומכאן גם דימויו ה"אופוזיציוני". נגד העולם, ש"עשה לנו רק רע".

השמאל הישראלי התפורר אף הוא בתוך חשיבה זו. ספק אם יש היום קבוצה אחת בתוך שמאל-העמותות שאינה מונעת באמצעות פוליטיקת-קורבן סחטנית, מעין מראה הפוכה של החינוך הממסדי.

במרכז המאבקים ניצבים תמיד חלשים, אומללות, ילדים, בעלי חיים, לא הפעילים עצמם במרכז "הרחוב היהודי". לא רק שאין לפוליטיקה כזאת שום קשר ליכולת לפעול ולהשפיע - ולא רק לתמרן רגשות של הזולת באופן סחטני ותובע ציות - אלא שהיא כולה בנויה על נקם תוקפני, הניכר היטב באינטרנט ובהפגנות הקטנות. דוגמא טובה? שום הפגנה לפני מלחמה, נגד המלחמה, בעד שלום. תמיד רק תגובה נזעמת, אחרי שהמלחמה כבר בשיאה ויש הרבה קורבנות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו