בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קרני אלדד | ילדים ניסו להרוג אותי

תגובות

אני עובדת במערב גוש עציון וגרה במזרחו. הדרך המובילה משם לכאן עוברת בכפר ערבי. פעם, מספרים הזקנים, היה הכפר על הגבעה. עם השנים הוא גדל, ובתיו החדשים גלשו עד הכביש, בלי תכנון או אישור. היום תושביו נאלצים ללכת על הדרך, כי אין מקום אפילו למדרכה.

הדרך לעבודה מסוכנת מאוד. הכביש הקטן והמוזנח הזה מהווה ציר תנועה ראשי של ערבים מהשומרון ליהודה. מדוע רק ערבים? משום שבכביש העוקף את ירושלים ממזרח מותרת הנסיעה לערבים בלבד. אפרטהייד. האשם היחיד כאן הוא צבא ההגנה שלנו. הזכות של יהודים לנסוע בכביש זה, כמו בכבישים רבים אחרים ביו"ש, מעוגנת בהסכמי אוסלו, ומופרת בבוטות על ידי כוחות הביטחון, כי הם לא רוצים לאבטח אותו.

מאז ששר הביטחון הוריד מחסומים, הכביש הזה גדוש במכוניות פלסטיניות. תרבות הנהיגה הישראלית היא מהאיומות שאני מכירה, אך הפלסטינית היא פלילית ממש. קו לבן מהווה כאן המלצה לעקיפה. הנתיב הנגדי קורץ לנסוע בו במהירות. בלילה לעולם לא יונמכו האורות כשרכב בא ממול. נתינת זכות קדימה או ציות לתמרורים הם מותרות. משאיות עמוסות אבן ממחצבות לא חוקיות מידרדרות במהירות בירידות, באין עוצר, באין פיקוח. מעולם לא ראיתי שוטר עוצר רכב פלסטיני בכבישים האלה. מעולם. הטענה של המינהל האזרחי בתשובה לתלונות על העדר אכיפה היא שדו"חות לא משולמים, ואין מגרשים להחרמת רכב. מדוע לא הוכשרו מגרשים כאלה? כנראה משום שהם לא נוסעים בכבישים האלה מדי יום.

הדם רותח ודופק הלב מואץ, בכל פעם שכלי רכב עם לוחית זיהוי לבנה כמעט ומתנגש בי. אבל אפשר לתלות את כל אלה בתרבות, בהעדר מתן ערך לחיים, או בשאננות פושעת. עד שיום אחד נסעתי באותו כביש, ממהרת לקחת את בני מהמטפלת. היה זה בשעה שילדי הכפר חזרו מבית הספר הביתה והכביש היה מלא תלמידים. ופתאום, בעיקול, מטח אבנים פגע באוטו שלי. טח טח טח טח טח. יום שמש. ילדים חוזרים מבית ספר. אביב. אבנים. ילדים ניסו להרוג אותי. בתחילה המשכתי לנסוע כאילו לא קרה כלום. אמרתי לעצמי בראש שהכל בסדר. אין נפגעים.

שניות אחר כך הבנתי. הרגשתי. פחדתי-הושפלתי-כעסתי-שנאתי-רציתי נקמה-חרדתי-בכיתי-רעדתי. ניסו להרוג אותי. ההשפלה הנוראית, שילדים זרקו עלי אבנים ושאני מוכנה לשנות את כל החיים שלי כדי שזה לא יקרה שוב. הכוח העצום שיש להם בידיים לעומתי. הקורבניות. העלבון. אבל אני לא קורבן. אני מנהלת את החיים שלי, אני מובילה אותם, לא מובלת. מעכשיו אסע חמושה.

ואז סיפרו לי שלפני כמה שנים תושב תקוע נסע בכפר ונקלע לסכנת חיים. הוא ירה באוויר, וזקנה ערבייה אחת קיבלה התקף לב ומתה. בני משפחתה קברו אותה בחיפזון ובית המשפט פסק שעליו לשלם למשפחתה פיצויים בסך אלפי שקלים עד סוף ימיו. והוא רק ירה באוויר. האם אני מוכנה לשלם את המחיר שהוא שילם? או ללכת לכלא? המערכת המעוותת שבה אנחנו חיים מאלצת אותי לבחור אם להיות קורבן שלה או של האלימות הערבית. חייב להיות מוצא. אני חייבת למצוא דרך שבה אני אחראית לגורלי ולגורל משפחתי, במוסריות, בצדק ובביטחון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו