בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארי שביט | ההזדמנות האחרונה

תגובות

כמו הפלסטינים, כך גם אנחנו: לעולם איננו מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. פעם אחר פעם אנחנו דוחים את ההצעה המדינית הלא פשוטה המונחת על השולחן. פעם אחר פעם ההצעה הבאה קשה מקודמתה. אף על פי שהזמן פועל נגדנו בפראות אנחנו ממאנים להפנים זאת. אנחנו מסרבים היום למה שנבקש מחר ולמה שיעורר בנו חרטה מחרתיים.

ב-1987 ישראל לא מימשה את הסכם השלום שאולי אפשר היה לחתום עליו עם המלך חוסיין. ב-1991 ישראל לא הגיעה להסכם האוטונומיה שאולי אפשר היה להגיע אליו עם המנהיגות הפלסטינית בשטחים. ב-1993 ישראל לא דרשה להפוך את ההכרה ההדדית עם אש"ף להסכם קבע מיידי. ב-1995 ישראל לא ניסתה ליישם את הבנות אבו מאזן-ביילין. ב-2002 ישראל לא הציבה יוזמה משלה כנגד היוזמה הערבית. ב-2005 ישראל לא מינפה את ההתנתקות כדי לקבוע גבול בן הגנה שיחלק את הארץ.

חמדנות והססנות גרמו לכך שתמיד עשינו מעט מדי מאוחר מדי. מכיוון שניסינו לתפוס מרובה תפסנו מעט. מכיוון שניסינו להרחיב את גבולנו הצרנו את גבולנו. גרירת רגלים נפשעת גרמה לנו לנזק מדיני בלתי הפיך.

אסור להתבלבל: אין כל ביטחון בכך שבכל אחד מרגעי המבחן של רבע המאה האחרונה היה לישראל פרטנר. לא ברור אם המלך חוסיין, פייסל חוסייני, יאסר ערפאת, אבו מאזן והליגה הערבית אכן היו שותפים לשלום. אבל הרגע לבחון את חוסיין היה האביב של הסכם לונדון. הרגע לבחון את חוסייני היה השנה של ועידת מדריד. הרגע לבחון את ערפאת היה הקיץ הגדול של אוסלו. הרגע לבחון את אבו מאזן היה החורף שאחרי רצח רבין. את הליגה הערבית ואת הקהילה הבינלאומית נכון היה לבחון מיד אחרי ההתנתקות. ואולם את כל ההזדמנויות האלה החמצנו. בנקודות הזמן שבהן ההיסטוריה עמדה לצדנו מיצמצנו. ישראל לא פעלה בזמן הנכון ובמקום הנכון כדי להעמיד את אויביה ואת בעלי בריתה במבחן אמיתי.

התוצאה היא מפולת. ככל שהזמן חולף, התנועה הלאומית היהודית נסוגה. ככל שהזמן חולף התנועה הלאומית הפלסטינית מתעצמת. התמיכה הבינלאומית בציונות נשחקת בעוד שהמצב הביטחוני והדמוגרפי של ישראל מחמיר. את מה שאפשר היה לקבל מירדן ספק אם אפשר לקבל מאש"ף ולא יהיה אפשר לקבל מהחמאס. את מה שאפשר היה לקבל מקלינטון ספק אם אפשר לקבל מאובמה, ולא יהיה אפשר לקבל מיורשיו. את מה שאפשר היה לקבל מהקהילה הבינלאומית תמורת נסיגה מרחיקת לכת ב-1990 וב-2000 וב-2005 אי אפשר לקבל עכשיו. המדרון איננו רק מדרון חלקלק. המדרון תלול.

בנימין נתניהו אמור להבין את התהליך היטב. המדינאי שהיה בעבר ארץ-ישראל-השלמה הוא היום אחדות העבודה. החלום שלו הוא תוכנית אלון. הקווים האדומים שלו הם קווי-רבין. את מה שסגן שר החוץ נתניהו דחה על הסף ב-1991, ראש הממשלה נתניהו מוכן לאמץ בהתלהבות ב-2011. ואולם גם בשנתיים שלו בשלטון, נתניהו המשיך לדחות ולדחות ולדחות. הוא לא גזר תוכנית מדינית נועזת מנאום בר-אילן. הוא לא הציע להקים מדינה פלסטינית מפורזת ומוגבלת בקיץ שעבר. הוא הניח לאובמה, לאבו מאזן ולזמן לעשות בו שמות. הוא הביא את ישראל לנקודה שבה הזמן הפועל נגדה עלול למוטט אותה.

ההזדמנות של קיץ 2011 שונה מכל קודמותיה. הפעם זאת אינה הזדמנות לעשות שלום אלא למנוע תבוסה. הפעם זאת אינה הזדמנות לסגור את הסכסוך עם הערבים אלא לעבוד עם הקהילה הבינלאומית כדי לקבע את זכות הקיום ויכולת הקיום של מדינת היהודים. ואולם גם כדי לממש את ההזדמנות הצנועה הזאת צריך לשלם. צריך להבהיר שישראל לא תשלוט בעם זר. צריך להבהיר שבתנאים הנכונים ובמועד הנכון ישראל תיסוג לגבולות 1967 מתוקנים. התשלום הנדרש גבוה וכואב. אבל אחרי הטעויות שאותן עשתה ישראל במשך רבע מאה אין ברירה אחרת. בעבור ראש הממשלה נתניהו ההזדמנות של קיץ 2011 היא ההזדמנות האחרונה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו