בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי | הנראים ואינם רואים

תגובות

מעלה מ-300 אלף ישראלים שבים עכשיו הביתה; הם שוב נפשו וטיילו בחו"ל. העם הנוסע - נראה, ועוד איך, ולא רואה. תראו אותם בכל מקום, מהודו ועד כוש, גם תשמעו אותם מרעישים עולמות, אבל מרביתם יחזרו בלי שראו הרבה והפנימו עוד פחות.

כשתי רבבות יחזרו מחופי סיני בלי שראו את מצרים; אלפי תלמידים חוזרים מדי שנה מפולין בלי שהחליפו מלה עם פולני; מאות אלפי ישראלים נסעו במשך השנים לטורקיה בלי שמרביתם למדו דבר על תרבותה והווייתה; רבבות צעירים חוזרים משנת שירות בארץ האש או בחופי גואה, בלי שהאזינו לרגע למה שיש לאינדיאני או להודי לומר להם. מאות אלפי ישראלים "עשו" את אמריקה ואת אירופה, את המזרח ואת המערב, והם יחזרו אטומים ומסוגרים כשיצאו. נדמה שאין עוד עם שמטייל כל כך, הישראלי הנודד, ואין עוד עם שמפנה את גבו ואת עורפו לעולם כמותם. מבני עם תיירני כל כך אפשר היה לצפות לאוזן קשובה ולעין פקוחה למה שאפשר לראות ולשמוע בתבל. אבל אנחנו בשלנו, הולכים ומסתגרים, הולכים ונאטמים לרחשי לבו של העולם.

כל מסע מתחיל אצלנו במסע הפחדות לאומי. שלל איומי טרור ואזהרות מסע, שכמעט כולם לא מתממשים ולהם אנחנו לא שועים. הצעקה האחרונה מסוף השבוע: עוד פיגוע עולמי בדרך. ומה אנחנו אמורים לעשות, להיזהר? איך בדיוק? לא לנסוע? לא במונית? בכל מקרה, בישראל נהרגו לאין שיעור יותר ישראלים מפיגועים, בלי כל אזהרות מסע. בצד איומי המטה ללוחמה בטרור, בא הדיבור השגור והמאיים על העולם-כולו-נגדנו. הפולנים אנטישמים, על הגרמנים והטורקים אין מה לדבר, השוודים שונאים, הצרפתים גם. כמעט כל צעיר יחזור עם סיפור מפוברק על תקרית אנטישמית מזעזעת.

אחרי ההפחדה, באה גם ההתנשאות הישראלית הרגילה. האמריקאים מרובעים, ההודים פרימיטיביים, הדרום אמריקאים נחשלים, הטורקים מוסלמים, הבריטים מיושנים, הסקנדינבים תמימים, האיטלקים מגוחכים. אל, אל, ישראל - עם סגולה. אנחנו נלמד את כולם פרק באלתור ותושייה, תחמון וקומבינה. לא שאין לנו מה ללמד את העולם, יש ועוד איך, אבל מה עם קצת צניעות? ואולי יש גם לעולם מה ללמד אותנו? לא בבית ספרנו. כל מקומי שלא שמע על איתמר הוא נבער, ומה אנחנו יודעים עליהם? כלום.

אחר כך באה ההתכנסות, הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים יחדיו. בין בית חב"ד בנפאל לחומוסייה של משה בתאילנד, מתכנסים בחבורות חבורות, דבוקות דבוקות, ישראלים עם ישראלים, הכניסה לזרים אסורה. אוכלים שווארמה ושקשוקה, שניצל בפיתה ופיצה בצלחת - כמו בבית; גם שקדי המרק והקורנפלקס מהבית. בשביל זה הם נסעו כל הדרך לשם. היה ישראלי באוהלך וישראלי בצאתך: גם ברומא לא ינהגו כרומאים.

מהמסעות הללו, המבורכים כשלעצמם, אפשר היה לצפות למשהו אחר. הם אמורים היו לטעת יותר פתיחות וצניעות, סקרנות וידע. הם יכלו ללמד שלמרות כל מה שסיפרו לנו, העולם לא כולו נגדנו, שאנחנו גם לא תמיד במרכזו, שיש עולם בלי ישראל והוא עשיר בתרבות אחרת ובלקחים. הם היו אמורים להרחיב דעת והבנה שמוטב מדי פעם גם להקשיב למה שיש לעולם לומר לנו. אבל אנחנו בשלנו: החוק הבינלאומי אינו נוגע לנו, כמותו גם המוסדות והארגונים הבינלאומיים. דעת הקהל העולמית לא מעניינת אותנו, כמותה גם לא עמדות ממשלותיה. על לקחים היסטוריים של עמים אחרים אין מה לשמוע.

כבר היו עמים מסוגרים, אחרים נעו ונדו בארצות הים. אבל הפניית עורף כזאת לעולם, יחד עם שיטוט אין-סופי בו, היא באמת המצאה ישראלית כחולה-לבנה. למה? כי ישראלי זה הכי, אחי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו