בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבירמה גולן | יום ישראלי

תגובות

ממוצאי הפסח יורדת על הציבור בישראל עננת זיכרון כבדה. תחילה ביום השואה, ושבוע אחריו - ביום הזיכרון לחללי צה"ל. את השבועיים האלה מסיים יום העצמאות, בחגיגה לאומית של קיום לפי חרב, למרות תלאות העבר ולנוכח קשיי ההווה.

מלכתחילה היה יופי בסדר העצוב הזה, המשחזר במידה רבה את ההיסטוריה היהודית-ישראלית למודת הסבל ואת המהפך שחוללה בה הציונות. אלא שבשנים האחרונות התעוות הסדר לבלי הכר: מערכת החינוך הישראלית, מגובה בתעמולה ימנית וחרד"לית, משתמשת בסמיכות ימי הזיכרון כמכשיר מניפולטיבי, רווי קיטש לאומני.

התוצאה היא קינה זעפנית, המציגה את השואה ואת שיבת ציון הדתית כבסיס הבלעדי להקמתה של מדינת ישראל, ממזערת את הציונות המדינית החילונית של הרצל ומבטלת את פועלן של התנועות הסוציאליסטיות. את מקום הגאווה על תקומת העם בארצו תפס שיח גלותי-יהודי חוצה גבולות מקום וזמן, המשלב קורבנות עם כוחנות, ופחד קיומי עם נקמנות המצדיקה כל עוול.

באווירה זו, קשה לדמיין איך יום נוסף, החל אף הוא באותו טווח תאריכים עצמו, וליתר דיוק ב-15 במאי, יוכל להצטרף אל רפרטואר הזיכרון הישראלי. יום הנכבה, שנהפך באחרונה לסמרטוט אדום, זכה השנה, במחווה מובהקת של פרנויה, להעצמה אירונית באמצעות החוק האווילי האוסר על גופים ממלכתיים ומסובסדים לציינו.

המקרה של יום הנכבה מדגים היטב עד כמה איבדה ישראל את הראש במישור המוסרי והערכי, ויותר מזה במישור הרציונלי. הגדרת אירועי 48' כנכבה נולדה בביירות והתקבלה בחצי לב בקרב הערבים בישראל. אלא שגם בלי המושג הזה, את האבל האותנטי של האוכלוסייה הזאת אי אפשר למחוק.

15 במאי הוא יום קשה לכל פלסטיני, ובעיקר לזקנים הזוכרים את הכרזת העצמאות, העקירה, הקריעה, הבריחה, העזיבה, הגירוש והפליטות - כל היבטיו המכאיבים של איבוד החלום על מדינה פלסטינית עצמאית וההתפכחות לנוכח הקמתה של מדינת היהודים. כאבם של הערבים בישראל מורכב במיוחד.

בשנים האחרונות מתפתח בציבור הערבי בישראל ויכוח אמיץ ומרתק על גורמי הכישלון הטראגי ב-48'. היסטוריונים השוקדים על תיעוד החיים שלפני 48', הכפרים שנמחקו, הפרדסים שנעלמו והפיתוח האורבני שנקטע, מציבים שאלות קשות, ואינם חוששים לדון באחריותן של המנהיגות הפלסטינית והערבית לכישלון.

בין אלה בולטים, למשל, ספרו החלוצי של מוסטפה כבהא "הפלסטינים - עם בפזורתו", מחקרו של מוסטפה עבאסי "כיבוש נצרת, העיר הערבית ששרדה את המלחמה", ועדויות אישיות, דוגמת האוטוביוגרפיה של נימר מורקוס, לשעבר ראש מועצת כפר יסיף, המתחילה בשנות השלושים של המאה הקודמת ומסתיימת בימינו. מסמכים אלה מספקים תיעוד היסטורי חיוני, ופותחים דיון נוקב.

כמה אווילית, אפוא, הפרנויה הישראלית המתנפלת עתה על הדיון הזה להשתיקו. מה היה מתערער בעוצמתנו לו ידענו להודות, כאותם חוקרים ומתעדים, שהצדק איננו כולו אתנו? מה היה נגרע מכבודנו לו השכלנו, ב-15 במאי, להרכין ראש עם אזרחי המדינה הערבים, להבהיר להם ששמחת העצמאות שלנו מהולה בעצב אסונם ולהבטיח להם, ביום הזה שיכול להפוך גם ליום ישראלי, שמעמדם האזרחי השוויוני לא יבטל, אך ירפא, את כאבם?

עם בוגר, נבון והוגן, אמור להבין כי יושבים עמו אנשים אחרים, שאינם יכולים לשמוח בשמחת עצמאותו הפוגעת בפצע הפתוח שבלבם. עם המבקש לעצמו ולמיעוט היושב בקרבו עתיד של שגשוג ושיתוף אמור לפנות לכאב הזה מקום, ולחפש לו מוצא של פיוס. עם חכם אמור לדעת, שאין לו מונופול על סבל וכאב.

אבל כזאת יוכל לעשות, כנראה, רק עם בטוח בעצמו. לא ציבור רדוף ומבוהל, חדור כעס ואשם. ודאי לא מנהיגיו העלובים, המובילים אותו מן החירות אל המדבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו