בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלון עידן | שלום ושוקולד

תגובות

גם חנה מרון חתמה על היוזמה החדשה התומכת בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67'. היא השתתפה בקריאת מגילת העצמאות באירוע ההשקה שלה ביום חמישי בתל אביב, וספגה נאצות ממפגיני ימין שהתפרעו בזמן הטקס. לאחר מכן התראיינה בנושא ("שיחת היום", "הארץ", 22.4). מרון חיה כבר 87 שנה, מה שמאפשר לה לומר את הדברים כפי שהם חרוטים בתודעתה, ללא חשש שהשוט שבידי ההמון - זה מימין וזה משמאל - יפגע בפרנסתה או בשמה.

אם כן, מרון רוצה לעשות כל שביכולתה כדי "להועיל שיהיה שלום". מדוע? כדי ששני העמים יוכלו "לגור יחד במקום אחד קטן ומחורבן". מרון רוצה "רק ליהנות מעצמי, מהמשפחה שלי, מהעניינים שלי, מהחתיכת שוקולד שלי וגמרנו". אם לתמצת, "פשוט לחיות בשקט כל אחד בעניין שלו".

יש עניין באופן שבו השלום נתפש אצל מרון. מה שבולט בעיקר זה הרצון העז להיפרד מהחברה ולהתכנס אל תוך התא הקטן ביותר האפשרי. הביטויים "ליהנות מעצמי", "מהמשפחה שלי", "כל אחד בעניין שלו" - בעיקר המטאפורה "ליהנות מחתיכת השוקולד שלי" - מרמזים על כך. אני מעלה את האפשרות שה"שלום" של מרון מעוצב כמנהרה דרכה ניתן לברוח לפרטי, לאישי.

אלא שמשהו לא מאפשר את ההסתגרות הזאת. במובן הפשוט אלה מפגיני הימין, שבאים לאירוע ומתפרעים. במובן רחב יותר, מדובר ב"כל החוקים הגזעניים שמפלים ומפרידים ערבים", ב"דת האיומה שלנו" וב"כוח של הדתיים".

כעת אני מעלה את האפשרות שבעיני אותם "מפגיני ימין", בעיני אותם "מחוקקי חוקים הגזעניים", בעיני אותם "דתיים" שמאמינים ב"דת האיומה שלנו", חזרתה של מרון, וכפועל יוצא של "שמאלנים" כמו מרון, לביתם, לחייהם הפרטיים, היא אפשרות מטרידה. מדוע אדם משתוקק לחיות את חייו ואדם אחר עושה ככל שביכולתו כדי למנוע זאת ממנו?

אני רוצה להעלות את האפשרות שחנה מרון רוצה לחזור ל"חתיכת השוקולד" שלה משום שטוב לה במקום שבו מונח השוקולד. טוב לה בביתה, עם משפחתה, טובים לה החיים ברחובות עירה. ובמקביל, להעלות את האפשרות שאלה שמפריעים לה לחזור לביתה חוששים שייאלצו אף הם לחזור לביתם. אני רוצה להעלות את האפשרות שבעיני שני הצדדים - אלה שטוב להם ואלה שמפריעים לאלה שטוב להם - מימוש השלום כמוהו כהכרזה על סטטוס קוו עקרוני בכל הקשור למצב הפרטי, כלומר למצב הפנים-ישראלי.

בסיפור של מרון יש לערבים חלק אזוטרי כמעט. "אנחנו היותר מתורבתים, יותר חכמים, אנחנו צריכים להושיט להם יד", היא אומרת. כשהיא אומרת "אנחנו", למה היא מתכוונת? היא מתכוונת לישראלים. אבל לא לכל הישראלים, מפני שישנם אותם "מפגיני ימין", "מחוקקי חוקים הגזעניים", "דתיים" שמאמינים ב"דת האיומה שלנו". כלומר, ה"אנחנו" הוא מי שאינו פלסטיני, אינו ימני, אינו "מחוקק חוקים גזעניים" ("ישראל ביתנו", כלומר רוסים) ואינו דתי. כלומר, ה"אנחנו" הוא למעשה ישראלי-יהודי-שמאלני-חילוני-דמוקרטי.

בסיפור של מרון ה"אנחנו" הם אלה ש"חתיכת שוקולד" מחכה להם בבית, ואילו ה"לא אנחנו" הם אלה ש"חתיכת שוקולד" לא מחכה להם בבית. בסיפור של מרון "שלום" הוא לא עניין של צדק ושוויון, אלא של הנצחת פערים. היא בת 87 חנה מרון, כדאי להקשיב לה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו