בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מורן שריר | נשים בשחור

"מחוברות 2", הוט 3, 22:00

תגובות

"הוא לימד אותי על רותקו", זעקה אמש ננה שרייר, "אף אחד לא לימד אותי על רותקו". היא דיברה על מאיר פיצ'חדזה, אמן ואקס שגסס לה מול העיניים. היא ניסתה להסביר לחבר משותף שפיצ'חדזה, למרות קמצנותו, היה אדם נדיב. "הוא לימד אותי על רותקו", התעקשה, אבל מי שלא הבין בפעם הראשונה ששיעור באמנות מחזיק יותר זמן מהלוואה של אלפיים שקל, לא יבין זאת גם בפעם השלישית.

הפרק של אתמול היה כבד ועוצמתי, כמו שצריכה להיות סנוקרת טלוויזיונית. עלילה אחת עסקה בננה צמאת החיים אל מול דעיכתו של הר הגעש שהיה פעם מאיר פיצ'חדזה, ואילו השנייה ליוותה את הילי במסע ניג'וסים אל סבתה החמודה. במלה אחת: מוות. טבעי שסיום הפרק ישאיר את הצופה בדממה קיומית.

העניין הוא שלא רק פרקים שעוסקים בתמותה ותחלואה מעוררים דכדוך ב"מחוברות 2". לפני יומיים, למשל, שודר פרק שעסק בפורים. לכאורה פוטנציאל שמח ומבדח, אבל בפועל הפרק עלץ כמו חדר המתנה של אונקולוג. הילי, כרגיל, לא היתה מרוצה מחייה, דינה לא מצאה את עצמה בחגיגות החרדיות (שהן עצמן עשו לי רע), ומיקה שוב אימללה את מיקי וגרמה לי לרצות לאמץ אותו. רק ננה, האשה היחידה בסדרה שבאמת אוהבת לחיות, העבירה פורים סביר, אבל גם אצלה הוא לא נראה כמו פסטיבל מרדי גרא. העריכה הוויזואלית והמוזיקלית לא הותירו ספק - זה פורים עגום. משפט הסיום של הפרק, "פורים שמח", נשמע מפי הילי כמו "הסרטן שלך חזר".

זוהי עונה אפלה של "מחוברים/ות". היא פחות חנפנית מקודמותיה, וזו רק אחת הסיבות שאנשים מתקשים להתחבר אליה. חסרות בה כמויות משמעותיות של הומור, כיף וחן אנושי כדי להפוך אותה לצפייה יומית מהנה ומתגמלת. פרק כמו זה של אמש יכול היה להיות נקודת קיצון טרגית בסדרה מאוזנת, אבל יותר מדי פרקים מותירים טעם לוואי מריר ומייאש. בין שזה מיקי שביב, שמעמיד פני ישן כדי להימנע מטרטוריה של אשתו, ובין שזה רגב שמספק את צרכיה המיניים של שיר נוסצקי כמי שנותן פרס לטרור. בין שזו הדלות המדכדכת של דינה אברמסון ובין שזו טעות הליהוק ששמה הילי עמנואל.

הסיבה שאני לא מכנה את המחוברות בשמן הפרטי היא שאני (ולהערכתי גם רוב הצופים) עוד לא מרגיש שאני מכיר אותן. זו ההוכחה הטובה ביותר לתחושת הניכור הקדורנית שעולה מהעונה הנוכחית. אין לי ספק שחלק מזה נובע מכורח (אי אפשר להפוך את הילי לכיפית, או את הזוגיות של שביב וקרני להרמונית), אבל חלק גדול מכך נובע מהחלטה מושכלת של יוצרי הסדרה. זו החלטה אמיצה והיא עלולה למוטט אותם.



ננה שרייר. ''פיצ'חדזה לימד אותי על רותקו''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו