בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יורם קניוק | גבורת הניצולים

תגובות

בישראל זוכרים לרוב את מה שנחרב. אבל חורבן בית המקדש הוא שהביא לכינון הדת היהודית ותרבותה. את 60 קרובי אבי שנטבחו בגליציה לא הכרתי. את הניצולים שהכרתי באונייה שהשתתפתי בהבאתם לארץ אהבתי יען כי היו גיבורי השרידות המופלאה ביותר בהיסטוריה.

היהודי היה תמיד שורד עם מזוודות ותחבולות, וכדי להינצל נחוצה גבורה. מה הוא אם כן "יום הזיכרון לשואה ולגבורה"? כאילו השואה היתה רעה, ומרד גטו ורשה היה טוב שכן בו לא הלכו כצאן לטבח. אמת, היתה גבורה בגטו. אבל לשרוד באושוויץ הצריך גבורה רבה יותר. ואף זה אינו מדויק. קבוצת צעירים ביקשה כבוד ועל כן מרדה, אף כי העם שהמרידו לא רצה להיות סמל לאומי. הוא רצה לשרוד עוד יום, לאכול עוד פרוסת לחם, כי הוא עם. גיבורי המרד, אלה מהם שלא נהרגו, לא נשארו, אלא נמלטו בדרך השוק השחור, שרק הם הכירו, ובפתח הביוב חיכתה להם משאית. העם שהמרידו לא הכיר את מנהרת הביוב ולא זכה לעוד שבוע של חיים.

בחור בן 14 באונייה שבה עבדתי מצא יהלומים ברקטום של הוריו. החביא אותם ומכר אותם אחד לאחד לאס-אס בעבור יום חיים נוסף. המתים הם זיכרון עמוק וכואב, אבל יום השואה צריך להיות על הניצולים. כאשר אוניית המעפילים "מפקורה", עם מאות פליטים על סיפונה, טובעה בים השחור, מלח גרמני בצוללת שהטביעה אותה אמר "היהודים שוחים לפלשתינה".

בארץ חשבו, שמי ששרד עשה משהו קלוקל. אשה שהכרתי ותשע חברותיה הועמדו עירומות בדרך לגז. האס-אסית פנתה אחורנית, ומישהי שהתחבאה מאחורי צריף תפסה את האשה והצילה אותה. האס-אסית גילתה שיש לה רק תשע נערות, עצרה בחורה שעברה באקראי, ויחד עם תשע הנערות שלחה אותה למותה. האשה שניצלה לא ידעה עד יומה האחרון מי הציל אותה. אמרה: ראיתי את העשן המיתמר מן הארובות, ולא הייתי טבעת בו.

הצעירים שהפשיטו את הנשלחים למקלחות הצחיקו זה את זה, אף שידעו שבעוד זמן מה הם יהיו שם. ההומור היהודי שמר על הנידונים כמו ששמר על עם ישראל יותר מששמרה עליו התורה. נשים יהודיות באושוויץ, על סף מותן, שיעשעו זו את זו בשיגור מרשמים לגפילטע פיש ולקרעפלך, וזה היה חסד האלוהים בעולם נטול אלוהים. השואה היתה האלוהים שראה ושתק, ההצלה היתה הכוח של נבגדיו.

יום השואה צריך אפוא להיות יום הניצחון. העם המת החי בנה ארץ, הקים מדינה. לוחמי תש"ח לחמו מלחמה יהודית של תחבולות ערמומיות וחוכמה, ואף כי יצאו למלחמה צברים גאוותנים, הם ניצחו כיהודים, כי הכול היה אבוד ומהאין אונים והעוני בא הניצחון.

היום היהודים מצליחים בארץ ובאמריקה. ממציאים ומקבלים פרסי נובל, אבל כשניסינו לייצר פה מכונית, נכשלנו. ההי-טק, שכולו דרך העורמה, התחבולות והשרידה, הוא היום ניצחון יהודי. היהודי מכיר בכישלון כיזם, האין ברירה נהפכה לכוח.

אבל נכון, למדנו מצוררינו להתייחס לזולת ברוע, למדנו גזענות, והשטח הפוליטי מלא טיפשות ואכזריות. אבל הן באמריקה והן בישראל היהודים עושים חיל במה שלא היה שלהם מעולם. כמו רבי יוחנן בן זכאי, שברח וראה מקדש בוער, עצם עיניים, ברא יהדות ולימד להפוך אסון פיסי לניצחון הרוח.

הרי השואה היתה לא במעט מזימה בינלאומית. ג'ון פיילי, עוזר שר האוצר של ממשל רוזוולט, שעזב את המשרד כדי לנסות להציל יהודים, אמר: "אמריקה עשתה כל שביכולתה לא להציל יהודים". גם זה שייך למה שהשואה היתה ואיך נוצחה.

יום השואה הוא ניצחון של עם חבול ופגוע, חפץ חיים שלא היה יכול לספר את זוועת קורותיו לילדיו. ישראל היא המדינה היחידה שאינה מכירה בלאום היהודי, רק בדת היהודית. העמדת פנים סובלות והשמעת מוסיקה יפה בטלוויזיה וברדיו איננה אבל, היא הצגה. יום השואה צריך להיות חגיגת מרד היהודי בגורלו. לא יום של דמעות קולקטיביות מהולות במוצרט, אלא גאווה במה שעם נכחד עושה לקימומו.



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו